קוף אחרי בן-אדם: שחר מוזהב עולה בטקסס

 Golden Dawn – Power Plant – 1967/8

תארו לכם שאתם גדלים באוסטין, טקסס, והחבר הכי טוב שלכם הוא רוקי אריקסון.
אתם לומדים באותו בית-הספר ואוהבים את אותה המוזיקה. רוקי מלמד אתכם לנגן בגיטרה, ואתם מנגנים ביחד מחוץ לבתי-קפה ואפילו באותו ההרכב בתיכון.
ואז – כל אחד פונה לדרכו; רוקי מקים להקה משלו – וגם אתם, באיחור של שנה. רוקי והלהקה שלו משלימים את הקלטת האלבום הראשון שלהם – וגם אתם, באיחור של שנה. הלייבל של רוקי מחתים גם אתכם, ובינתיים מוציא את האלבום הראשון של רוקי והלהקה שלו, וכשאתם מוכנים לשחרר את האלבום הראשון שלכם – כאמור, באיחור של שנה – הלייבל מחליט להמתין עד שרוקי והלהקה שלו ישלימו את אלבומם השני ורק לאחר מכן מתפנה לטפל בכם.
ואז, האלבום שלכם מתקבל כחיקוי עלוב לאלבומים של רוקי והלהקה שלו. הלהקה שלכם מתפרקת מיד לאחר מכן, ובזמן שרוקי כבר הספיק לעוף קרוב מדי לשמש – אתם יוצאים למסע שכולו אנונימיות אחת גדולה. מצליחים לדמיין עולם שכזה?
אדם בשם ג'ורג' קיני (Kinney) הוא אחד שלא צריך לדמיין – זה קרה לו במציאות.

צעקה מתוך חלום: על פנינת-הנאון של דאנטון

Neon Pearl – 1967 Recordings – a.1967

יולי, 1967. התושבים בכפר קטן וימי-ביניימי במרכז גרמניה מתקשים לישון בלילות; קולות מוזרים שכנראה עולים מאחד הבתים בשעות המאוחרות של הלילה מדירים שינה מעיניהם של תושבי-הכפר – כפר שבו עדיין נהוג לתלות שום בכניסה לבתים כדי להרחיק ערפדים צמאי-דם. כתבות בעיתון המקומי מנסות לפרש את הקולות המוזרים ושלל ספקולציות עולות ונרקמות, חלקן עוסקות ברוחות-רפאים נקמניות וחסרות מנוחה, וחלקן האחר אפילו מתאר נחיתות עב"מ אפשריות בקרבת הכפר.
אותם קולות מוזרים, שהיו בעצם חזרות של להקה אנגלית בשם "Neon Pearl", יזוקקו לכדי עשרה שירים שיוקלטו לקראת סוף 1967 אבל יראו אור רק 34 (!) שנים לאחר מכן, בתור אלבום מוזר, הזוי וחלומי – שלא רבים מודעים לקיומו.
זהו סיפורה הקצר של להקה שהייתה קיימת במשך פחות מחצי-שנה בלבד.

10 בסולם ריכטר: כשסן-פרנסיסקו רעדה

Uther Pendragon – San Fransisco Earthquake – a.1966-1975

זמן קצר לפני מותו, פטריק לנדבורג ("הלאמה") סיפר על תגלית אדירה בעולם הנכחד של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים. חשוב להבין – לא מדובר באוצר ככל האוצרות; אלא בגילוי עיר שלמה, מתועדת ומפורטת. לדידם של הארכיאונאוטים – יהיה מדובר ב-"אל-דוראדו" של הרוק הפסיכדלי.
שנה וקצת לאחר מותו של "הלאמה", ו-"Guerssen" שחררו בקול תרועה את הארכיון של "Uther Pendragon" – להקה מסן-פרנסיסקו שהתקיימה במשך יותר מעשור: חברי הלהקה גרו בבתים משותפים, ניגנו שבעה ימים בשבוע, ניצחו ב-'Battle of the Bands', הופיעו על במה אחת עם Country Joe & the Fish בדרייב-אין, ואפילו הקימו עסק משותף ותאגיד מוזיקלי שכלל לייבל ביתי.
ולמרות זאת, במשך 13 שנות קיומם, Uther Pendragon לא הקליטה אפילו אלבום אחד לרפואה, או לפחות סינגל – מה שכנראה מסביר את תעלומת היעלמותה. ממש כמו דמות מפתח לה כל אזכור נמחק מדפי-הספר, גם Uther Pendragon נעדרה מן ההיסטוריה הרחבה של הסצנה המוזיקלית בחוף המערבי.
אבל לא עוד – סוף-כל-סוף, גם אם באיחור של קצת יותר מיובל שנים, אפשר לספר על הלהקה שעברה את כל הגלגולים שבין גאראז' להארד-רוק פסיכדלי, ובכך להחזיר לדברי-הימים פרק שלם שהושמט בעריכה ההיסטורית המעוותת.

כל הצינור

Fifty Foot Hose – Cauldron – 1967

לכוד בתוך פקעת הזמן והמרחב של 1967 וסן-פרנסיסקו, הוא הצינור בן חמישים-הרגל. אחרוג ממנהגי מעורר-הסלידה ולא אמשיך לטחון את המטאפורה הזו לאבקה דקה, אלא פשוט אשאל: מתי – ותענו לעצמכם בכנות – מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שכמעט וגרם לכם לנזק מוחי? אלבום שרדף אתכם בלילה, והמשיך לרדוף בבוקר שאחרי; אלבום שמשך אתכם להאזנה שנייה, במהלכה תפסתם את עצמכם מבעבעים רוק ושאר אנזימים רטובים בזווית-פיכם – התשובה, קרוב לוודאי, היא 'מעולם לא'. ובכן, כנראה שעוד לא הגעתם ל-"Cauldron". מזל טוב.

הביצה שהפכה לפרח

13th Floor Elevators – Easter Everywhere – 1967

על מעט אלבומים כתבתי בידיים רועדות; לאורך החודש האחרון ערכתי, מחקתי, ושכתבתי כל-כך הרבה פעמים את הטקסט, עד שלא דמה בדבר וחצי-דבר לכוונתי במקור. ניסיתי, כהרגלי, להמנע משימוש בסופרלטיבים, אך חומת ההערצה עליה אני מהלך כעת הינה דקה מאין כמותה; וכמוני, רבים אחרים יעידו כי אלבומם השני של ה-'13th Floor Elevators' הוא יצירת-המופת שלהם, המגנום-אוֹפּוּס של השילוש הפסיכדלי הקדוש – טומי הול, רוקי אריקסון וסטייסי סאת'רלנד. במבט-על, נדמה ש-"Easter Everywhere" הוא הפסל שנוצר מן החומר הגולמי עליו המעליות עשו ניסויים באלבומם הראשון; ועם רצועות שהן לא פחות מהִתגלות דתית, קשה שלא להצטמרר ולכרוע ברך בכבוד אין-קץ לעומת אלוהי-הפסיכדליה.

חלומות (ר)טובים

The Complete 'Acid Dreams' – V/A Compilation

ב-1979 קם לו בעל חנות תקליטים גרמני, ובהשראת אוסף הנגיסים המפורסם מ-1972 החליט לעשות מעשה; כמובן, החוק ממנו והלאה, מדובר בהוצאה לא רשמית בעליל. לפי האינסרט, הסתובבו להם 100 עותקים ממוספרים על-גבי פלסטיק צבעוני, בין החברים שלו ובעלי לייבלים. האוסף הפך למצרך מבוקש ובוּטלֵג קשות, והשלב הבא, כמובן, היה קאמבק בשם The Return of Acid Dreams. ב-1988, יצא על דיסק ה-Acid Dreams Testament, ונוסף בסוגריים: "שבעים וחמש דקות של טרור פסיכוטי". הביקוש נמשך, וב-1996 בא לעולם Acid Dreams Epitaph, "שישים ותשע דקות של Green Fuz". ה-Testament וה-Epitaph יצאו לאחר מכן עם סאונד משופר, כשל-Epitaph נוספו אפילו שלוש רצועות. האוסף המשולש הזה, הוא בעצם סגירת מעגל. זו המהדורה האנלוגית של כמעט כל מה שיצא תחת השם Acid Dreams. האוסף כולל 540 גרם של פלסטיק, אינסרט, וחוברת מושקעת ובה מידע על הלהקות והסינגלים.

הקצה המשונן

    Stoney & the Jagged Edge – Chasing Rainbows – a.1967

"חתיכת החומר הבאה היא רק אחת ממספר יצירות-מופת קטנות שנוצרו על-ידי אחד מהכשרונות היותר פוריים ויצירתיים שאי-פעם היו במישיגן; מישהו שסיפק, דרך היצירה שלו, יותר עונג משאוכל למנות. אני חושב שכל מי שאי-פעם ראה את ה-Jagged Edge יודע על מה מדובר. ארהיב עוז ואומר שלא יקח יותר מדי זמן לפני שה-Jagged Edge, וסטוני (Stoney) בפרט, יחזרו לזירת ההתרחשות, מאחר והוא כבר הפך לאגדה בעיר הזו, ואני לא חושב שאפשר למנוע מדבר כזה מלהתרחש. פשוט יש לו יותר מדי כוח ואנרגיה וכשרון, וכמה שיותר מוקדם – יותר טוב, אני אומר."

ברחוב הסטייה

The Deviants – Ptooff! – 1967

לפי ההלכה, אישה סוטה (או שֹוטה) היא בעצם אישה שמעלה באמון בעלה. סטתה מדרך הישר, עלתה על שרטון, והוא מצדו – אסור לו לקרב אליה את הקולונל בדימוס עד שיעשה את הדבר הבא: יקח אותה לבית-המקדש, שם היא תעבור טקס. תתפלאו, אבל לא מדובר בטקס שבסופו מטיחים בה: "מגורשת, מגורשת, מגורשת!", אלא במשהו הרבה יותר גרוע – הטקס כולל את שתיית "המים המרים", מהם היא יכולה להנזק במקרה שהניחה לאדם אחר לבדוק אם יש לה מטבעות בכיס האהבה הפרטי שלה, או להשאר בריאה ושלמה במידה וכל אשמתה הסתכמה בכך שקראה את 50 גוונים של אפור.