קוף אחרי בן-אדם: שחר מוזהב עולה בטקסס

 Golden Dawn – Power Plant – 1967/8

תארו לכם שאתם גדלים באוסטין, טקסס, והחבר הכי טוב שלכם הוא רוקי אריקסון.
אתם לומדים באותו בית-הספר ואוהבים את אותה המוזיקה. רוקי מלמד אתכם לנגן בגיטרה, ואתם מנגנים ביחד מחוץ לבתי-קפה ואפילו באותו ההרכב בתיכון.
ואז – כל אחד פונה לדרכו; רוקי מקים להקה משלו – וגם אתם, באיחור של שנה. רוקי והלהקה שלו משלימים את הקלטת האלבום הראשון שלהם – וגם אתם, באיחור של שנה. הלייבל של רוקי מחתים גם אתכם, ובינתיים מוציא את האלבום הראשון של רוקי והלהקה שלו, וכשאתם מוכנים לשחרר את האלבום הראשון שלכם – כאמור, באיחור של שנה – הלייבל מחליט להמתין עד שרוקי והלהקה שלו ישלימו את אלבומם השני ורק לאחר מכן מתפנה לטפל בכם.
ואז, האלבום שלכם מתקבל כחיקוי עלוב לאלבומים של רוקי והלהקה שלו. הלהקה שלכם מתפרקת מיד לאחר מכן, ובזמן שרוקי כבר הספיק לעוף קרוב מדי לשמש – אתם יוצאים למסע שכולו אנונימיות אחת גדולה. מצליחים לדמיין עולם שכזה?
אדם בשם ג'ורג' קיני (Kinney) הוא אחד שלא צריך לדמיין – זה קרה לו במציאות.

הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו

Mayo Thompson – Corky's Debt to His Father – 1970

בערב ה-28 בספטמבר 2013, אדם לבן-שיער נשען על המעקה ב-"טברנה של טרנר", מביט ארוכות בנהר ובסירות המוארות שחולפות בו, ומהרהר. הדיסקית האדומה של השמש כבר נבלעה מאחורי האופק והעיר לואיוויל כבר התחילה להתנמנם לה בדרכה למחר; אלא שבטברנה, לעומת זאת, עמד להתרחש מאורע היסטורי – מאורע שמשך מספר זעום של אנשים מוזרים כמו שיתושים מגיעים בסוף הקיץ לפלורסנט דולק במרפסת – חלקם הגיעו אפילו מעבר לקצוותיה הרחוקים של מדינת קנטאקי. האדם לבן-השיער נראה קצת כמו בלש פרטי משנות ה-30, בעודו עוטה מעיל שחור ארוך, חולצה מעומלנת, ולראשו חובש כובע פדורה רחב-שוליים. הסנטר היציב שלו מעיד כי הוא הכין את עצמו היטב למאורע הזה, אך בעיניו עדיין ניכרת נדידת מחשבותיו למקומות רחוקים וזמנים אחרים. הלהקה שלו, בינתיים, מסיימת להתארגן על הבמה, ולקול מחיאות-כפיים דל הוא תופס את מקומו על הבמה, מרכיב את ה-iPad שלו על המעמד המיוחד ופותח את תיקיית הליריקס ביד אחת, בעוד היד האחרת אוחזת בצווארה של הפנדר Jaguar הלבנה שלו.
"אני לא מאמין שאני רואה את זה," אומר בחור צעיר שתפס מקום בשורה הראשונה מתוך שלוש.

46 שנים קודם לכן, אותו אדם לבן-שיער עמד על במה אחרת בפסטיבל הפולק של ברקלי 1967, אלא שאז השיער שלו היה הרבה יותר ארוך, מפוזר ושחור. בסופה של אותה הופעה, אישה אחת צרחה והתעקשה שקטעי הפריק-אאוט עמוסי הפידבק של הלהקה הזו הרגו לה את הכלב.

הביצה שהפכה לפרח

13th Floor Elevators – Easter Everywhere – 1967

על מעט אלבומים כתבתי בידיים רועדות; לאורך החודש האחרון ערכתי, מחקתי, ושכתבתי כל-כך הרבה פעמים את הטקסט, עד שלא דמה בדבר וחצי-דבר לכוונתי במקור. ניסיתי, כהרגלי, להמנע משימוש בסופרלטיבים, אך חומת ההערצה עליה אני מהלך כעת הינה דקה מאין כמותה; וכמוני, רבים אחרים יעידו כי אלבומם השני של ה-'13th Floor Elevators' הוא יצירת-המופת שלהם, המגנום-אוֹפּוּס של השילוש הפסיכדלי הקדוש – טומי הול, רוקי אריקסון וסטייסי סאת'רלנד. במבט-על, נדמה ש-"Easter Everywhere" הוא הפסל שנוצר מן החומר הגולמי עליו המעליות עשו ניסויים באלבומם הראשון; ועם רצועות שהן לא פחות מהִתגלות דתית, קשה שלא להצטמרר ולכרוע ברך בכבוד אין-קץ לעומת אלוהי-הפסיכדליה.

היפה והחיה

(על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13')
13th Floor Elevators – Bull Of The Woods – 1969

אֵאוֹס יְלִידַת-הַבֹּקֶר, וְרֻדַּת-הָאֶצְבָּעוֹת, אַךְ תּוֹפַע ובטרם תצבע בצבעיה את שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוגוסט לשנת 1978 – ובשכונת מוֹנְטרוֹז שבעיר יוסטון (טקסס), בבית מגורים רעוע ומט-לנפול, ניצבה אן-אליזבת "באני" באנל, לאחר לילה רווי אלכוהול ומדון, ובידיה הרועדות רובה. את קנו של הרובה כיוונה היישר לבעלה, סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט לשעבר של ה-13th Floor Elevators. בהמשך היום, פורסמה הידיעה הבאה ב-"Houston Chronicle":

"תושב מונטרוז נורה היום למוות בביתו שברחוב פסיפיק מס' 516. המשטרה זיהתה את הקורבן בשם סטייסי קית' סאת'רלנד, 33. הקורבן נורה בבטנו ע"י רובה מקליבר 0.22, בשעה 03:30 לפנות בוקר, ומותו נקבע בשעה 05:07 בביה"ח 'בן טאוב'. אישה בת 34 נעצרה בזירת-הפשע"

וכך התמסמסה לה סופית נפשו המעונה של אחד מגדולי-הגיטריסטיים שהעולם לא זכה להכיר אז; ודווקא מתוך חבורה שכללה את רוקי אריקסון וטומי הול, היה זה סטייסי סאת'רלנד הראשון לעזוב את עולמנו המשעמם. כמעט עשור קודם לכן, סטייסי סגר מעגל והשלים בכוחות עצמו את האלבום השלישי והאחרון של המעליות, אשר מיד לאחריו יצא לדרך-היסורים הפרטית שלו שכללה התמכרות להירואין ואלכוהול, כלא, דיכאון, אלימות ורקדנית אקזוטית אחת שנמאס לה מהכל. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא כן רוקי אריקסון.

ממלכת-עדן

1966 – 13th Floor Elevators – Psychedelic Sounds

ב-17 באוקטובר לשנת 2017 צוין יובל שנים לצאת האלבום "Psychedelic Sounds" של ה-13th Floor Elevators. שמעתי וקראתי אנשים שתיארו את האלבום הזה כ-"ניסיון נחמד"; אחרים פירגנו באמרם: "ראשוני, מהפכני"; והיו מביננו שנפלו עמוק-עמוק בתוך מאורת-הארנב, עד שהלכו וקראו לאלבום "יצירת-מופת" עוד בטרם נחתו על קרקע מרופדת. אני הייתי אחד מאלו שנפלו; נשבעתי לכל מי שהיה מוכן להאמין, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ואפילו קניתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב. היום, לעומת זאת, בהקשבה המי-יודע-כמה לאלבום, הבנתי שהאלבום הזה הוא כל מה שאמרו עליו, ובו-בזמן הוא שום דבר מאלה. האלבום הזה, לדידנו, הוא מעבר לכל ביקורת, סקירה, סופרלטיב וגינוני-שבח. כאן, המעליות יצאו זה מכבר מהפיר בדרכן לעל-זמניות, והן תמשכנה לרחף בחלל שמעלינו, ואנחנו נמשיך לחיות, לבקר ולשבח, בזמן שקצרה ידינו מלגעת בהן מן הקרקע הנמוכה.

זאב בודד

Wolfgang – Eliminate Hate – a.1970

1994: מייקל גרייזמן, איש Cicadelic Records, משתף פעולה עם אדם בשם C.L. Milburn בכדי לשחרר את האוסף הראשון בסדרת 'The History of Texas Garage Bands in the 60's'. החלק הראשון בסדרה חוגג את פועלו של הלייבל האולטרה-איזוטרי Sea Ell Records. הלייבל פעל בסוף שנות השישים והיה קצר-חיים; החומר שאוגד הספיק למלא שני דיסקים גדושים באמנים ולהקות שספק (אין ספק) אם העולם זכה להכיר בזמן אמת. שלוש מבין 42 הרצועות הציגו לעולם את The Wolves. 

פרח מעוות

Cold Sun – Dark Shadows – a.1969

לכלוך הוא טעם נרכש, ואט-אט הוא הופך לתירוץ מפוקפק בהשגת הנאה חולנית אחרת. בטרם תשיטו את ספינת מחשבתכם למחוזות ורודים ולחים, אבקשכם לחשוב על מוזיקה מהסוג המלוכלך ביותר; ואל תוך הסיר המעופש ומעלה הצחנה, הואילו לבזוק אפלוליות ביד אחת, ובשניה – צמרמורת.
אלבומם היחיד והמיוחד של Cold Sun הוקלט ב-1969, אך הוא נגנז ועותק אצטט בודד עם הלייבל של Sonobeat נשאר חבוי כיהלום שחור. ב-1973 הלהקה חדלה להתקיים, והעותק הבודד נשארר אצל הבאסיסט (Mike Ritchey) שפשוט רצה לנגן את ההקלטות בביתו. ב-1989, כעשרים שנים לאחר שהוקלט, היהלום נשלף מקירות המכרה על-ידי אנשי חברת Rockadelic, שיצרו מיד קשר עם מנהיג הלהקה – ביל מילר – ושיחררו לעולם את האלבום ב-300 עותקים בלבד.