אירופה 72': אפילוג

GRATEFUL DEAD – 26/05/72 – Lyceum Theatre, London, England

ה-26/05/72 היא הופעה חשובה: לא רק מכיוון שזו אחת ההופעות הכי טובות של הדד, ולא רק מכיוון שההופעה הזו היא הסוף המפואר של סבב הופעות אגדי שהשתרע על-גבי 6 מדינות וכלל 22 הופעות על 17 במות שונות; לא רק מכיוון שזו ההופעה הארוכה ביותר מבין ה-22, וה-'מצוטטת' ביותר באלבום Europe '72; לא רק מכיוון שבסט הראשון (והנדיב במיוחד) נמצאים ארבעה שירים שינוגנו כאן בפעם האחרונה בהחלט; לא רק מכיוון שזו תהיה ההופעה האחרונה בה פיגפן ישיר; ולא רק מכיוון שיש פה את ה-Morning Dew המפורסם ביותר, והסיפור שמאחורי ההקלטה שלו יעשה לכם עור-ברווז;
זו הופעה שיש בה הכל.

"התזה של מולטי טולמן"

#
[950 מילים]

בעוד הרבה מאוד זמן, פחות-או-יותר, דוקטורנט צעיר בשם מולטי טולמן ינסה להיוועץ ברוח השוכנת בביתו באשר לתזה עליה שקד במשך עשרים השנים האחרונות, אך עקב מיעוט בחומר אקדמי זמין יאלץ להאט את מחקרו עד לעצירה מוחלטת. הדמות החשוכה, שדרה בזמן חייה באותו בית בדיוק ואשר תענה לשם דוריס דוריס, תייעץ לו דבר בלתי-אפשרי, לכאורה; והוא – לנסות ולהשיג ריאיון עם האדם החי האחרון ביקום כולו.
'בלתי-אפשרי, דוריס,' יפסול מולטי טולמן את הצעתה במחי-יד, 'איך אוכל לדעת מי זה יהיה, ואם אחיה מספיק זמן כדי להכירו? אני מעדיף לפרסם את התזה שלי עוד השנה, את יודעת.'
הדמות החשוכה שתהיה דוריס דוריס תחייך ותאמר, 'אני לא רואה בכך בעיה, מולטי טולמן,' (היא תמיד תקרא לו בשמו המלא, למרות תחינותיו הנשנות וחוזרות) 'על פניו, כל מה שאתה צריך לשם כך הוא מכונת-הגשמות,'
'ואולי אני כבר אבקש ממנה לסיים עם התזה הזאת, או – אם כבר – אבקש שהתזה הזו תרשום אותי בדברי-הימים של האקדמיה, ותצית דיון כל-כך רחב עד אשר ענף חדש של מדע יקרא על שמי ("טולמנולוגיה", ידמיין בעיני-רוחו, "חקר אחרוני-האדם") כמחווה עבורי, אדם שתרומתו—'
'כן, אבל איפה הכיף שבתהליך?' תתהה דוריס דוריס, 'תבנה את עצמך שלב אחד בכל פעם, זו דעתי הכנה,'
'אמת דיברת,' יסכים מולטי טולמן, 'עכשיו, איפה משיגים מכונה כזו?'

"אלמלא רחמים"

#
[2,600 מילים]

הסוף התקדם לעברנו במהירות אדירה; גם הפעם היה זה נדמה כאילו חור-היציאה שואב אותנו החוצה, ומשליך אותנו לריק – קצת כמו שביצה נפלטת אל העולם שבחוץ – אלא שבמקום ליפול מטה, המשכנו לצוף קדימה באותו קצב-השיוט הנינוח ממנו נקרענו לתוך העל-חלל. לא אהבתי את זה, בלשון-המעטה; רציתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
ההלם, שמשכו התקצר ככל שמניין הקפיצות שלנו הלך וגדל, התחלף בהלם מסוג אחר; מוחנו עוד ניסה לעכל את הכדור הכחול שצף מולנו – וכבר שמענו את קול החבטה העמום. ידעתי מה משמעות הקול, וכמותי גם שלושת אנשי-צוותי.
ספינה נוספת.

קוף אחרי בן-אדם: שחר מוזהב עולה בטקסס

 Golden Dawn – Power Plant – 1967/8

תארו לכם שאתם גדלים באוסטין, טקסס, והחבר הכי טוב שלכם הוא רוקי אריקסון.
אתם לומדים באותו בית-הספר ואוהבים את אותה המוזיקה. רוקי מלמד אתכם לנגן בגיטרה, ואתם מנגנים ביחד מחוץ לבתי-קפה ואפילו באותו ההרכב בתיכון.
ואז – כל אחד פונה לדרכו; רוקי מקים להקה משלו – וגם אתם, באיחור של שנה. רוקי והלהקה שלו משלימים את הקלטת האלבום הראשון שלהם – וגם אתם, באיחור של שנה. הלייבל של רוקי מחתים גם אתכם, ובינתיים מוציא את האלבום הראשון של רוקי והלהקה שלו, וכשאתם מוכנים לשחרר את האלבום הראשון שלכם – כאמור, באיחור של שנה – הלייבל מחליט להמתין עד שרוקי והלהקה שלו ישלימו את אלבומם השני ורק לאחר מכן מתפנה לטפל בכם.
ואז, האלבום שלכם מתקבל כחיקוי עלוב לאלבומים של רוקי והלהקה שלו. הלהקה שלכם מתפרקת מיד לאחר מכן, ובזמן שרוקי כבר הספיק לעוף קרוב מדי לשמש – אתם יוצאים למסע שכולו אנונימיות אחת גדולה. מצליחים לדמיין עולם שכזה?
אדם בשם ג'ורג' קיני (Kinney) הוא אחד שלא צריך לדמיין – זה קרה לו במציאות.

פילמור ווסט 69': העכברים החשמליים

Grateful Dead – 28/02/69 – Fillmore West, San Francisco

קחו את שלושים שנות-קיומם של הדד, סדרו אותן באופן כרונולוגי – וראו זה פלא: הלינאריות מאפשרת להיגיון שלנו לקשור סיבה לתוצאה; אירועים גדולים וחשובים מתקשרים ביתר קלות להתפתחויות התוצאתיות שהגיעו בעקבותיהן, ובמוחנו מותווה היגיון רציף שמאפשר הבנה היסטורית מסוימת. עכשיו, דמו בנפשותיכם חיבור המתיימר להקיף את תולדות הקיסרות הרומית, ובו-בזמן משמיט את הפרק שעוסק ביוליוס קיסר. סוג של פשע, לא? לדידנו, הרי שזה יהיה כמו לדבר על הגרייטפול דד מבלי להתייחס ל-1969.

גולשים בזמן: על אחרון הנפילים שנותר בצללים

Anonymous – Inside the Shadow – 1976

"I call them shadows, as do all who possess the power to walk among them. We select a possibility and we walk until we reach it. So, in a sense, we create it. Let’s leave it at that for now."
― Roger Zelazny, The Guns of Avalon

אלף-תשע-מאות-שבעים-ושש הייתה השנה במוזיקה בה הלפיד החליף ידיים.
היד החדשה, הייתה כמובן שייכת ל-Pאנק-רוק: בחודש אפריל של אותה שנה מדוברת, יצא האלבום הראשון של ה-Ramones והציג לעולם 21 רצועות אנרגטיות, בעלות קצב מהיר וחדוּת שלא נשמעה כבר הרבה מאוד זמן בעולם – עולם ששאל את עצמו איך אפשר לדחוס 21 רצועות בפחות מחצי-שעה, אבל זו הייתה בערך השאלה האחרונה שהוא שאל את עצמו לפני שדחק את גופו השמנמן לתוך מעיל עור שחור. ה-Ramones, בסופו של יום, עשו רוק'נ'רול קצר וטוב ברוח הגאראז', כמו שעשו בימים שקדמו לארט-רוק, הפרוג-רוק, הרוק-פסיכדלי והרוק-ניסיוני, כך שאי-אפשר להגיד שהם המציאו את הגלגל – אבל היה זה גלגל אחר, כזה שגרם לגלגל המוכר יותר להתפס כ… מרובע.

גט סקסי: האישה שכבר לא איתי

J.W. Farquhar – The Formal Female – 1973

מחשבה: אם אי-פעם אתגרש מאשתי העתידית – הדבר הראשון שאעשה, לפני שאטביע את יגוני בבקבוק של טאליסקר בגיל שנות נישואיי האבודים – יהיה לקנות מפוחית, מכונת-תופים פרימיטיבית, גיטרה חשמלית ותיבת פאזז. לאחר מכן אמצא דירה מוזנחת ואאטום לחלוטין את החלונות וכל הכניסות האפשריות. אז, כשלא יהיה אפילו צליל אחד שיצליח לחדור מבעד לאיטום – אפרוק את זעמי האצור על אשתי-לשעבר בדרך של הקלטת שירים שהם שילוב הזוי של אסיד-רוק ולאונג'-רגאיי-fאנק-פולק-מה-לעזאזל, לתוך אלבום lo-fi (בו אנגן על כל הכלים בעצמי) וכך בעצם אנציח את זעמי לעולמי-עד.
נשמע לכם ספציפי מדי? אני דווקא מכיר מישהו שעשה בדיוק את זה.

צעקה מתוך חלום: על פנינת-הנאון של דאנטון

Neon Pearl – 1967 Recordings – a.1967

יולי, 1967. התושבים בכפר קטן וימי-ביניימי במרכז גרמניה מתקשים לישון בלילות; קולות מוזרים שכנראה עולים מאחד הבתים בשעות המאוחרות של הלילה מדירים שינה מעיניהם של תושבי-הכפר – כפר שבו עדיין נהוג לתלות שום בכניסה לבתים כדי להרחיק ערפדים צמאי-דם. כתבות בעיתון המקומי מנסות לפרש את הקולות המוזרים ושלל ספקולציות עולות ונרקמות, חלקן עוסקות ברוחות-רפאים נקמניות וחסרות מנוחה, וחלקן האחר אפילו מתאר נחיתות עב"מ אפשריות בקרבת הכפר.
אותם קולות מוזרים, שהיו בעצם חזרות של להקה אנגלית בשם "Neon Pearl", יזוקקו לכדי עשרה שירים שיוקלטו לקראת סוף 1967 אבל יראו אור רק 34 (!) שנים לאחר מכן, בתור אלבום מוזר, הזוי וחלומי – שלא רבים מודעים לקיומו.
זהו סיפורה הקצר של להקה שהייתה קיימת במשך פחות מחצי-שנה בלבד.