אירופה 72': אפילוג

GRATEFUL DEAD – 26/05/72 – Lyceum Theatre, London, England

ה-26/05/72 היא הופעה חשובה: לא רק מכיוון שזו אחת ההופעות הכי טובות של הדד, ולא רק מכיוון שההופעה הזו היא הסוף המפואר של סבב הופעות אגדי שהשתרע על-גבי 6 מדינות וכלל 22 הופעות על 17 במות שונות; לא רק מכיוון שזו ההופעה הארוכה ביותר מבין ה-22, וה-'מצוטטת' ביותר באלבום Europe '72; לא רק מכיוון שבסט הראשון (והנדיב במיוחד) נמצאים ארבעה שירים שינוגנו כאן בפעם האחרונה בהחלט; לא רק מכיוון שזו תהיה ההופעה האחרונה בה פיגפן ישיר; ולא רק מכיוון שיש פה את ה-Morning Dew המפורסם ביותר, והסיפור שמאחורי ההקלטה שלו יעשה לכם עור-ברווז;
זו הופעה שיש בה הכל.

קוף אחרי בן-אדם: שחר מוזהב עולה בטקסס

 Golden Dawn – Power Plant – 1967/8

תארו לכם שאתם גדלים באוסטין, טקסס, והחבר הכי טוב שלכם הוא רוקי אריקסון.
אתם לומדים באותו בית-הספר ואוהבים את אותה המוזיקה. רוקי מלמד אתכם לנגן בגיטרה, ואתם מנגנים ביחד מחוץ לבתי-קפה ואפילו באותו ההרכב בתיכון.
ואז – כל אחד פונה לדרכו; רוקי מקים להקה משלו – וגם אתם, באיחור של שנה. רוקי והלהקה שלו משלימים את הקלטת האלבום הראשון שלהם – וגם אתם, באיחור של שנה. הלייבל של רוקי מחתים גם אתכם, ובינתיים מוציא את האלבום הראשון של רוקי והלהקה שלו, וכשאתם מוכנים לשחרר את האלבום הראשון שלכם – כאמור, באיחור של שנה – הלייבל מחליט להמתין עד שרוקי והלהקה שלו ישלימו את אלבומם השני ורק לאחר מכן מתפנה לטפל בכם.
ואז, האלבום שלכם מתקבל כחיקוי עלוב לאלבומים של רוקי והלהקה שלו. הלהקה שלכם מתפרקת מיד לאחר מכן, ובזמן שרוקי כבר הספיק לעוף קרוב מדי לשמש – אתם יוצאים למסע שכולו אנונימיות אחת גדולה. מצליחים לדמיין עולם שכזה?
אדם בשם ג'ורג' קיני (Kinney) הוא אחד שלא צריך לדמיין – זה קרה לו במציאות.

גולשים בזמן: על אחרון הנפילים שנותר בצללים

Anonymous – Inside the Shadow – 1976

"I call them shadows, as do all who possess the power to walk among them. We select a possibility and we walk until we reach it. So, in a sense, we create it. Let’s leave it at that for now."
― Roger Zelazny, The Guns of Avalon

אלף-תשע-מאות-שבעים-ושש הייתה השנה במוזיקה בה הלפיד החליף ידיים.
היד החדשה, הייתה כמובן שייכת ל-Pאנק-רוק: בחודש אפריל של אותה שנה מדוברת, יצא האלבום הראשון של ה-Ramones והציג לעולם 21 רצועות אנרגטיות, בעלות קצב מהיר וחדוּת שלא נשמעה כבר הרבה מאוד זמן בעולם – עולם ששאל את עצמו איך אפשר לדחוס 21 רצועות בפחות מחצי-שעה, אבל זו הייתה בערך השאלה האחרונה שהוא שאל את עצמו לפני שדחק את גופו השמנמן לתוך מעיל עור שחור. ה-Ramones, בסופו של יום, עשו רוק'נ'רול קצר וטוב ברוח הגאראז', כמו שעשו בימים שקדמו לארט-רוק, הפרוג-רוק, הרוק-פסיכדלי והרוק-ניסיוני, כך שאי-אפשר להגיד שהם המציאו את הגלגל – אבל היה זה גלגל אחר, כזה שגרם לגלגל המוכר יותר להתפס כ… מרובע.

גט סקסי: האישה שכבר לא איתי

J.W. Farquhar – The Formal Female – 1973

מחשבה: אם אי-פעם אתגרש מאשתי העתידית – הדבר הראשון שאעשה, לפני שאטביע את יגוני בבקבוק של טאליסקר בגיל שנות נישואיי האבודים – יהיה לקנות מפוחית, מכונת-תופים פרימיטיבית, גיטרה חשמלית ותיבת פאזז. לאחר מכן אמצא דירה מוזנחת ואאטום לחלוטין את החלונות וכל הכניסות האפשריות. אז, כשלא יהיה אפילו צליל אחד שיצליח לחדור מבעד לאיטום – אפרוק את זעמי האצור על אשתי-לשעבר בדרך של הקלטת שירים שהם שילוב הזוי של אסיד-רוק ולאונג'-רגאיי-fאנק-פולק-מה-לעזאזל, לתוך אלבום lo-fi (בו אנגן על כל הכלים בעצמי) וכך בעצם אנציח את זעמי לעולמי-עד.
נשמע לכם ספציפי מדי? אני דווקא מכיר מישהו שעשה בדיוק את זה.

צעקה מתוך חלום: על פנינת-הנאון של דאנטון

Neon Pearl – 1967 Recordings – a.1967

יולי, 1967. התושבים בכפר קטן וימי-ביניימי במרכז גרמניה מתקשים לישון בלילות; קולות מוזרים שכנראה עולים מאחד הבתים בשעות המאוחרות של הלילה מדירים שינה מעיניהם של תושבי-הכפר – כפר שבו עדיין נהוג לתלות שום בכניסה לבתים כדי להרחיק ערפדים צמאי-דם. כתבות בעיתון המקומי מנסות לפרש את הקולות המוזרים ושלל ספקולציות עולות ונרקמות, חלקן עוסקות ברוחות-רפאים נקמניות וחסרות מנוחה, וחלקן האחר אפילו מתאר נחיתות עב"מ אפשריות בקרבת הכפר.
אותם קולות מוזרים, שהיו בעצם חזרות של להקה אנגלית בשם "Neon Pearl", יזוקקו לכדי עשרה שירים שיוקלטו לקראת סוף 1967 אבל יראו אור רק 34 (!) שנים לאחר מכן, בתור אלבום מוזר, הזוי וחלומי – שלא רבים מודעים לקיומו.
זהו סיפורה הקצר של להקה שהייתה קיימת במשך פחות מחצי-שנה בלבד.

10 בסולם ריכטר: כשסן-פרנסיסקו רעדה

Uther Pendragon – San Fransisco Earthquake – a.1966-1975

זמן קצר לפני מותו, פטריק לנדבורג ("הלאמה") סיפר על תגלית אדירה בעולם הנכחד של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים. חשוב להבין – לא מדובר באוצר ככל האוצרות; אלא בגילוי עיר שלמה, מתועדת ומפורטת. לדידם של הארכיאונאוטים – יהיה מדובר ב-"אל-דוראדו" של הרוק הפסיכדלי.
שנה וקצת לאחר מותו של "הלאמה", ו-"Guerssen" שחררו בקול תרועה את הארכיון של "Uther Pendragon" – להקה מסן-פרנסיסקו שהתקיימה במשך יותר מעשור: חברי הלהקה גרו בבתים משותפים, ניגנו שבעה ימים בשבוע, ניצחו ב-'Battle of the Bands', הופיעו על במה אחת עם Country Joe & the Fish בדרייב-אין, ואפילו הקימו עסק משותף ותאגיד מוזיקלי שכלל לייבל ביתי.
ולמרות זאת, במשך 13 שנות קיומם, Uther Pendragon לא הקליטה אפילו אלבום אחד לרפואה, או לפחות סינגל – מה שכנראה מסביר את תעלומת היעלמותה. ממש כמו דמות מפתח לה כל אזכור נמחק מדפי-הספר, גם Uther Pendragon נעדרה מן ההיסטוריה הרחבה של הסצנה המוזיקלית בחוף המערבי.
אבל לא עוד – סוף-כל-סוף, גם אם באיחור של קצת יותר מיובל שנים, אפשר לספר על הלהקה שעברה את כל הגלגולים שבין גאראז' להארד-רוק פסיכדלי, ובכך להחזיר לדברי-הימים פרק שלם שהושמט בעריכה ההיסטורית המעוותת.

קחו אותי לשמש: על הלהקה הגדולה ביותר שהגורל החריב

The Misunderstood – Before The Dream Faded – a.1965/1966

דפי ההיסטוריה הלא-כתובה מלאים בדוגמאות של הבטחות לשינויי סדרי-עולם, אלא שתמיד הגורל או יד-מכוונת התערבו וקיבלנו את העבר בדיוק בצורה בה אנו מכירים אותו. לצערנו, ברוב המקרים, כל שנשאר לנו הוא לנסות לדמיין כמה גדול יכול היה להיות 'אפקט-הפרפר' ואיזו השפעה הייתה יכולה להיות בסופו על חיינו בהווה, אך ישנם מקרים ספורים בהם יש ברשותנו אמצעים – 'מחזקי דימיון' אם תרצו – שמתפקדים כמו שרפרף רעוע מתחת לחלון גבוה וצר, דרכו אנו יכולים להציץ אל עולם מקביל, בו הדברים קרו אחרת.
ה-Misunderstood היו להקת גאראז' אמריקאית שכמעט וכבשה את העולם דרך האימפריה הישנה. לא הרבה לפני שג'ימי הנדריקס, פינק פלויד והביטלס עשו את שלהם בשדות הפסיכדליים, ה-Misunderstood נכנסו לאולפן ב-1966 והקליטו 6 שירים שמתפקדים בשבילנו כאותו חלון גבוה וצר, דרכו אפשר לראות באיזו קלות הם היו יכולים לפרק את ההווה המוכר לנו וליצור אחד אחר, בו הם מניחים את היסודות המוזיקליים לבניין הפסיכדלי – אבל הגורל רצה אחרת; השלטונות הבריטיים, הצבא האמריקאי והמלחמה בוייטנאם הפרידו את חברי הלהקה כמו דוּקים באחר-צהריים משעמם, ושלחi את הסולן – ריק בראון – למנוסה בת 12 שנים מן הרשויות, בה גם הסתתר – בין היתר – באשראם הודי נידח בטרם יכל להרים את ראשו ללא חשש.
זהו סיפורה של הלהקה המדהימה ביותר שכמעט ולא היינו מכירים.

המחלקה האורוגניקולוגית ע"ש ג'. ליברמן

Jeffery Liberman – S/T – 1975

ב-1966, ג'פרי ליברמן בן ה-12 כתב שיר על באטמן ורובין – שיר שאולי היה יכול לשנות את העולם, אלא שמעולם לא הוקלט – ורק ג'פרי עצמו – וכנראה שגם גב' ליברמן – יודעים באמת מה השיר הזה היה שווה. תשע שנים לאחר מכן, וג'פרי ליברמן בן ה-21 כותב ומוציא בעצמו אלבום מפרי עטו ומפרטו: אלבום שהוא, לדעתו של ג'פרי ליברמן,  סוג של שואו-קייס בו כמעט כל רצועה היא הדגמה לשליטה שלו בכל סגנון – בין אם מדובר ב-'סנטנה', 'מקלאפלין', או 'קלפטון'; הוא עושה את כולם, רבותיי! ומה אתם יודעים, את כל ההכנסות שקיבל ג'פרי ממכירות האלבום הוא תרם בסתר מבלי שכולם ידעו על כך בדיעבד לטובת בית-חולים מקומי, ויש האומרים כי מכונת-הקפה במטבחון הצוות נקראת עד היום על שמו של הנדבן.
צחוק בצד לרגע, אותו אלבום שהכנסותיו קודש – הוא אחד מאלבוממי הגיטרות המיוחדים ביותר שיש, שמציע למאזין חירטושי גיטרות חורכי-אפקטים לצד ניסיוניות קרואט-רוקרית, שירים הזויים ואווירה סהרורית, והכל-הכל במעטפת של הדפסה פרטית. מה יש לא לאהוב כאן?