פילמור ווסט 69': העכברים החשמליים

Grateful Dead – 28/02/69 – Fillmore West, San Francisco

קחו את שלושים שנות-קיומם של הדד, סדרו אותן באופן כרונולוגי – וראו זה פלא: הלינאריות מאפשרת להיגיון שלנו לקשור סיבה לתוצאה; אירועים גדולים וחשובים מתקשרים ביתר קלות להתפתחויות התוצאתיות שהגיעו בעקבותיהן, ובמוחנו מותווה היגיון רציף שמאפשר הבנה היסטורית מסוימת. עכשיו, דמו בנפשותיכם חיבור המתיימר להקיף את תולדות הקיסרות הרומית, ובו-בזמן משמיט את הפרק שעוסק ביוליוס קיסר. סוג של פשע, לא? לדידנו, הרי שזה יהיה כמו לדבר על הגרייטפול דד מבלי להתייחס ל-1969.

10 בסולם ריכטר: כשסן-פרנסיסקו רעדה

Uther Pendragon – San Fransisco Earthquake – a.1966-1975

זמן קצר לפני מותו, פטריק לנדבורג ("הלאמה") סיפר על תגלית אדירה בעולם הנכחד של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים. חשוב להבין – לא מדובר באוצר ככל האוצרות; אלא בגילוי עיר שלמה, מתועדת ומפורטת. לדידם של הארכיאונאוטים – יהיה מדובר ב-"אל-דוראדו" של הרוק הפסיכדלי.
שנה וקצת לאחר מותו של "הלאמה", ו-"Guerssen" שחררו בקול תרועה את הארכיון של "Uther Pendragon" – להקה מסן-פרנסיסקו שהתקיימה במשך יותר מעשור: חברי הלהקה גרו בבתים משותפים, ניגנו שבעה ימים בשבוע, ניצחו ב-'Battle of the Bands', הופיעו על במה אחת עם Country Joe & the Fish בדרייב-אין, ואפילו הקימו עסק משותף ותאגיד מוזיקלי שכלל לייבל ביתי.
ולמרות זאת, במשך 13 שנות קיומם, Uther Pendragon לא הקליטה אפילו אלבום אחד לרפואה, או לפחות סינגל – מה שכנראה מסביר את תעלומת היעלמותה. ממש כמו דמות מפתח לה כל אזכור נמחק מדפי-הספר, גם Uther Pendragon נעדרה מן ההיסטוריה הרחבה של הסצנה המוזיקלית בחוף המערבי.
אבל לא עוד – סוף-כל-סוף, גם אם באיחור של קצת יותר מיובל שנים, אפשר לספר על הלהקה שעברה את כל הגלגולים שבין גאראז' להארד-רוק פסיכדלי, ובכך להחזיר לדברי-הימים פרק שלם שהושמט בעריכה ההיסטורית המעוותת.

היפה והחיה

(על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13')
13th Floor Elevators – Bull Of The Woods – 1969

אֵאוֹס יְלִידַת-הַבֹּקֶר, וְרֻדַּת-הָאֶצְבָּעוֹת, אַךְ תּוֹפַע ובטרם תצבע בצבעיה את שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוגוסט לשנת 1978 – ובשכונת מוֹנְטרוֹז שבעיר יוסטון (טקסס), בבית מגורים רעוע ומט-לנפול, ניצבה אן-אליזבת "באני" באנל, לאחר לילה רווי אלכוהול ומדון, ובידיה הרועדות רובה. את קנו של הרובה כיוונה היישר לבעלה, סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט לשעבר של ה-13th Floor Elevators. בהמשך היום, פורסמה הידיעה הבאה ב-"Houston Chronicle":

"תושב מונטרוז נורה היום למוות בביתו שברחוב פסיפיק מס' 516. המשטרה זיהתה את הקורבן בשם סטייסי קית' סאת'רלנד, 33. הקורבן נורה בבטנו ע"י רובה מקליבר 0.22, בשעה 03:30 לפנות בוקר, ומותו נקבע בשעה 05:07 בביה"ח 'בן טאוב'. אישה בת 34 נעצרה בזירת-הפשע"

וכך התמסמסה לה סופית נפשו המעונה של אחד מגדולי-הגיטריסטיים שהעולם לא זכה להכיר אז; ודווקא מתוך חבורה שכללה את רוקי אריקסון וטומי הול, היה זה סטייסי סאת'רלנד הראשון לעזוב את עולמנו המשעמם. כמעט עשור קודם לכן, סטייסי סגר מעגל והשלים בכוחות עצמו את האלבום השלישי והאחרון של המעליות, אשר מיד לאחריו יצא לדרך-היסורים הפרטית שלו שכללה התמכרות להירואין ואלכוהול, כלא, דיכאון, אלימות ורקדנית אקזוטית אחת שנמאס לה מהכל. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא כן רוקי אריקסון.

חלומות (ר)טובים

The Complete 'Acid Dreams' – V/A Compilation

ב-1979 קם לו בעל חנות תקליטים גרמני, ובהשראת אוסף הנגיסים המפורסם מ-1972 החליט לעשות מעשה; כמובן, החוק ממנו והלאה, מדובר בהוצאה לא רשמית בעליל. לפי האינסרט, הסתובבו להם 100 עותקים ממוספרים על-גבי פלסטיק צבעוני, בין החברים שלו ובעלי לייבלים. האוסף הפך למצרך מבוקש ובוּטלֵג קשות, והשלב הבא, כמובן, היה קאמבק בשם The Return of Acid Dreams. ב-1988, יצא על דיסק ה-Acid Dreams Testament, ונוסף בסוגריים: "שבעים וחמש דקות של טרור פסיכוטי". הביקוש נמשך, וב-1996 בא לעולם Acid Dreams Epitaph, "שישים ותשע דקות של Green Fuz". ה-Testament וה-Epitaph יצאו לאחר מכן עם סאונד משופר, כשל-Epitaph נוספו אפילו שלוש רצועות. האוסף המשולש הזה, הוא בעצם סגירת מעגל. זו המהדורה האנלוגית של כמעט כל מה שיצא תחת השם Acid Dreams. האוסף כולל 540 גרם של פלסטיק, אינסרט, וחוברת מושקעת ובה מידע על הלהקות והסינגלים.

פרח מעוות

Cold Sun – Dark Shadows – a.1969

לכלוך הוא טעם נרכש, ואט-אט הוא הופך לתירוץ מפוקפק בהשגת הנאה חולנית אחרת. בטרם תשיטו את ספינת מחשבתכם למחוזות ורודים ולחים, אבקשכם לחשוב על מוזיקה מהסוג המלוכלך ביותר; ואל תוך הסיר המעופש ומעלה הצחנה, הואילו לבזוק אפלוליות ביד אחת, ובשניה – צמרמורת.
אלבומם היחיד והמיוחד של Cold Sun הוקלט ב-1969, אך הוא נגנז ועותק אצטט בודד עם הלייבל של Sonobeat נשאר חבוי כיהלום שחור. ב-1973 הלהקה חדלה להתקיים, והעותק הבודד נשארר אצל הבאסיסט (Mike Ritchey) שפשוט רצה לנגן את ההקלטות בביתו. ב-1989, כעשרים שנים לאחר שהוקלט, היהלום נשלף מקירות המכרה על-ידי אנשי חברת Rockadelic, שיצרו מיד קשר עם מנהיג הלהקה – ביל מילר – ושיחררו לעולם את האלבום ב-300 עותקים בלבד.

הבלדה על יאן העצוב

Prúdy – Zvoňte Zvonky – 1969

משדרות נייבסקי המפוארות בסט. פטרסבורג מתפצל לו רחוב סדובאיה (Sadovaya) הותיק. מובן שזהו כבר לא אותו רחוב סדובאיה בו רסקולניקוב הסטודנט שוטט, אלא מדובר ברחוב שחנויותיו מזכירות את רח' הרצל ברחובות של שנות התשעים ("אופנת לודמילה", "שכפול מפתחות אנדריי"). בסביבות מס' 32 מתפצלת לה סמטה שמובילה למעין מרכזון קטן ובו חנות תכשיטים, חייט, סנדלר ומשרד נסיעות. מאחורי אחת הפינות במבנה מסתתרת לה מוכרת בדים היפית למהדרין ובצמוד לה – חנות תקליטים.

מפגש "דארק-סטאר" #78

Mad River – Paradise Bar and Grill – 1969

מפגש "דארק-סטאר" #78
קיבוץ גבעת-חיים מאוחדים לנצח
2097 לסה"נ / 28 לסה"ח

"מתוך מבחר הפוסטים הלא-גדול שסבא שלי כתב," אמר ג'רי ונשען לאחור בכורסה הרעועה, "אני חושב שהפוסט על Mad River הראשון היה הטיפשי ביותר."

להקת הבית של דיסנילנד

The Aggregation – Mind Odyssey – 1969

היה היו להם חמישה סטודנטים.
הם הסטנדטו להם באוניברסיטה של לונג-ביץ', פה ושם זרקו שלום לריצ'ארד וקרן קרפנטרר כשהצטלבו דרכם בקמפוס, ובסופו של דבר, לחמשתם היו תארים במוזיקה. לשניים מהם אפילו, מתופף וקלידן בהכשרתם, היה תואר שני. בסוציולוגיה.
לאו פוטס, נשפן בכיר ומנהיג הלהקה, הצליח לארגן ללהקה הופעה בערב השנה החדשה,, במקום הנחמד, האופטימי, והקסום ביותר בעולם אחרי רמלה: דיסנילנד. ומה אתם יודעים, כנראה שהם מצאו חן בעיניו של איזשהו עכבר רם-מעלה, שנתן להם עבודה במשרה מלאה – וכך הפכו ללהקת הבית של דיסנילנד, עיר הצעצועים והמשחקים.