Golden Dawn – Power Plant – 1967/8
תארו לכם שאתם גדלים באוסטין, טקסס, והחבר הכי טוב שלכם הוא רוקי אריקסון.
אתם לומדים באותו בית-הספר ואוהבים את אותה המוזיקה. רוקי מלמד אתכם לנגן בגיטרה, ואתם מנגנים ביחד מחוץ לבתי-קפה ואפילו באותו ההרכב בתיכון.
ואז – כל אחד פונה לדרכו; רוקי מקים להקה משלו – וגם אתם, באיחור של שנה. רוקי והלהקה שלו משלימים את הקלטת האלבום הראשון שלהם – וגם אתם, באיחור של שנה. הלייבל של רוקי מחתים גם אתכם, ובינתיים מוציא את האלבום הראשון של רוקי והלהקה שלו, וכשאתם מוכנים לשחרר את האלבום הראשון שלכם – כאמור, באיחור של שנה – הלייבל מחליט להמתין עד שרוקי והלהקה שלו ישלימו את אלבומם השני ורק לאחר מכן מתפנה לטפל בכם.
ואז, האלבום שלכם מתקבל כחיקוי עלוב לאלבומים של רוקי והלהקה שלו. הלהקה שלכם מתפרקת מיד לאחר מכן, ובזמן שרוקי כבר הספיק לעוף קרוב מדי לשמש – אתם יוצאים למסע שכולו אנונימיות אחת גדולה. מצליחים לדמיין עולם שכזה?
אדם בשם ג'ורג' קיני (Kinney) הוא אחד שלא צריך לדמיין – זה קרה לו במציאות.
למרות ש-"Power Plant" – אלבומם היחיד בזמן אמת של ג'ורג' קיני וה-"Golden Dawn" – נפסל במחי-יד כחיקוי זול לפועלם של מעליות הקומה ה-13, היום כבר ניתן לומר שהאלבום עומד בשורה אחת עם כל שלושת אלבומי-המעליות, וזוכה לכבוד הנדיר אשר היה שמור להם ורק להם. זה לקח הרבה זמן, אבל זה קרה בסופו של דבר – חובבי הז'אנר התחילו להבין איזה אוצר יש להם ביד; והרבה מזה קרה בזכות הקבוצה "Texas Psych" ב-!Yahoo (ופטריק לנדבורג כחבר פעיל שם) של סוף שנות-התשעים / תחילת המילניום.
כרגיל אצלנו – זהו סיפור על חוסר משווע בצדק, אבל כזה שתוקן בחלוף-השנים.
"The Inner"
אותה קבוצה ב-!Yahoo, שלצערנו כבר הספיקה להקבר מתחת להררי-אבק ומגה-ביטיים (לפני קצת יותר מחמש שנים) לא הייתה חפה מטרולים; כל אחד בתורו ניסה את מזלו והיו גם כאלו שהצליחו למצוא פורקן למזימות לבם; ולי זכור טרול אחד, בעל הכינוי "HotRod47", שבערמה רבה מצא את הנקודה הפגיעה ביותר בכבודם של חובבי הטקסס-סייק – הוא כתב: "גם אם הייתם שמים חמישה קופים בטקסס של 1967 ונותנים להם כלי-נגינה, הם היו מצליחים לייצר אלבום שהייתם מאוננים עליו."
מבול התגובות הנעלבות, שהגיע בעקבות הספקולציה הפרימטית, זכור לי עד היום. וזה מתחבר אצלי בקו-רחב לאותה קלישאה פילוסופית שנקראת "משפט הקוף המקליד" ("Infinite Monkey Theorem") – תיאוריה הגורסת כי כל טקסט באורך סופי יופיע (בוודאות מוחלטת) ברצף אינסופי של תווים אקראיים. מתוך הקלישאה הזו נגזרת קלישאה אחרת ופופולרית הרבה יותר, מאת המתמטיקאי הצרפתי אמיל בורל, שפישט את הנושא ואמר שאם תתנו לקוף מכונת-כתיבה וזמן בלתי-מוגבל, הוא יקליד לבסוף את "The Complete Works of William Shakespeare".
עכשיו, אני לא מתמטיקאי ורחוק מלהיות סטטיסטיקאי (את הציון 'עובר' חגגתי עם 5 ליטרים של בירה) – כך שהמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כל-אימת שאני מהרהר בקלישאה הזו היא: האם שייקספיר בעצמו היה קוף? או; האם כל סופר או משורר שאי-פעם התקיים, היה באמת ובתמים ולא היה אלא שם עט של קוף כלשהו עם יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי בננות לקלף?
מה שכן, אני לא בטוח ש-HotRod47 טעה לחלוטין במה שכתב; ואני יכול לנחש שאם לאמיל בורל הייתה נגיעה כלשהי לרוק פסיכדלי, הוא עוד היה מתפלפל ואומר שאם תשימו חמישה קופים עם כלי נגינה בטקסט של 1967 ועל הכיוונון התודעתי הרצוי (כלומר, פיוטה ופסילוציבין – הגרסה הטקסנית של מריחואנה ו-LSD) – הם היו עושים פסיכדליה הרבה יותר מעניינת מכל אלבום פופ-פסיכדלי שיצא אי-פעם מבריטניה.
ומי מביניכם שחקר לעומק (ככל האפשר, כמובן) את סדרת "Texas Flashbacks" של דייב שאט (Shutt) על ששת חלקיה, בוודאי הבין את פוטנציאל הנפיצות של הגאראז' והפסיכדליה הטקסנית, בעוד כמות הרצועות שם, אלו שמפוצצת את המוח, היא בלתי-נתפסת. ואולי חלק מהלהקות הנידחות המיוצגות באוסף הזה אכן היו קבוצת קופים משוללי-רסן, שהרי אין לדעת בוודאות מאין צצו ולאן נעלמו חלק מהלהקות שם, שלשמן נרשם רק סינגל אחד?
ולצד האיזוטריה המשורטת על טהרת ה-45 סל"ד, סצנת ה-Texas Psych מוכרת גם בזכות כמה מפלצות אלמותיות בדמותן של להקות שהוציאו אלבום שלם: בין אם אלו ה-"Cold Sun" והפרח המעוות שלהם, ששמיעה אחת שלו מספיקה כדי להתיך את האונות שלכם לטחינה מוחית; או מאיו ת'ומפסון וה-"Red Krayola", שידאגו שכל התאים שמרחפים לכם בין האוזניים ייכנסו למערבולת אפורה; בין אם אלו "Fever Tree" ומושא אהבתם בחוף-המערבי, "Josefus" והאיש המת, "Wolfgang" שיפילו לכם את הלסת לשטיח, או "Endle St. Cloud" והצחוק הבלתי-נשלט, "Green" או "Lost & Found", וגם על הספקטרום הכחול נמצא להקות כמו "Corpus" הנפלאים או בילי גיבונס (המגולח למשעי) וה-"Moving Sidewalks"… ואז, במובן מסוים, רוקי אריקסון ומעליות הקומה ה-13 מרחפים מעל כולם בתור אלו שהציבו את גבולות הז'אנר – או, נכון יותר לומר, הסירו את גבולות הז'אנר – והשאירו לעולם מעגל לא סגור (ומי ייתן ולא ייסגר לעולם) של כל ההזיות והצבעים שתוכלו לדמיין בחלל שמאחורי העיניים.
ובתוך כל הסלט הטקסני הזה, נמצא גם את ה-Golden Dawn.
"The Secret Chiefs"
ג'ורג' קיני גדל בבית עם אמא שהיא במאית-תיאטרון ב-"Austin Civic Theater": אחד משני המרכזים התרבותיים הגדולים בעיר. היא הייתה מלבישה אותו בתחפושת של קאובוי (טקסס, כן? לא היו אז פאוור ריינג'רס) וג'ורג' הקטן היה עומד על שרפרף ושר לתוך המיקרופון את “Big Rock Candy Mountain”. ולפני שאתם מדמיינים את השיר הזה בקול של ילד בן 6 ומתעצבנים, נקפוץ הלאה לחטיבת-הביניים.
בחטיבת הביניים של ג'ורג' קיני נמצא דמות שאולי כבר שמעתם עליה – רוקי אריקסון. השניים התחברו הודות לעניין משותף במוזיקה – באדי הולי, בוב דילן, הסטונס והביטלס – וכמו כל צמד חברים שאי-פעם אהבו את אותה המוזיקה – גם הם חלמו על להקה משלהם. ג'ורג' בן ה-15 היה כותב שירים לבנות מהכיתה שהוא אהב, ורוקי לימד אותו לנגן על גיטרה ולהלחין את אותם שירים. את יכולת הנגינה החדשה של ג'ורג', השניים לקחו לרחוב – ומחוץ לבתי-הקפה שליד האוניברסיטה, על המדרכות, ישבו שניהם וניגנו ואפילו זכו לכמה מטבעות מן העוברים ושבים. למרות ששניהם היו צעירים מכדי להכנס למועדנים בעיר – הם הצליחו להתגנב להופעות, ביניהן של ג'רי ג'ף ווקר, טאונס ואן זאנדט ואלן דאמרון.
בתיכון, ג'ורג' ורוקי ניגנו ביחד בהרכב שנקרא "The Fugitives", אך זמן לא רב לאחר מכן קיני נבחן לתפקיד הזמר בהרכב "The Chelsea", אותו הקימו ג'ון אנדרוז ובוב ארתור, שבדיוק חזר מסיבוב הופעות באירופה עם בוז סקאגס. קיני נבחר ועשה חיל בתפקידו החדש – הוא היה מתנועע על הבמה כמו מיק ג'אגר והיה מחטט בכיסי-אהבה של נערות בתדירות של כייס מקצועי במטרו של פריז. "צ'לסי" היו מנגנים במסיבות, והם חיו טוב – אבל קיני רצה לנגן את החומרים שהוא כתב בעצמו, ולכן חיפש בתיכון בו למד חברים ללהקה חדשה.
שלושה מחבריו לספסל הלימודים פנו לקריאתו: טומי ראמזי (גיטרה מובילה), ביל הולמארק (בס) וג'ימי בירד (גיטרת-ליווי). אפילו מתופף נמצא די מהר – בוב רקטור, חבר ילדות של סטייסי סאת'רלנד מקרוויל. עולם קטן. קיני בעצמו היה אמון על מלאכת-השירה וגם ניגן בעצמו על גיטרה, וכבר לקראת החצי השני של 1966, Golden Dawn הייתה להקה.
"The Golden Dawn"
מי ידע, מסתבר שיש יתרונות בלהיות חבר של רוקי אריקסון.
ככה, למשל, ה-Golden Dawn – שכבר היו באמתחתם מקבץ שירים מרשים מפרי עטו של קיני – רצו באופן טבעי למצוא לייבל שילווה אותם להוצאת אלבום. רוקי, שבאותה עת כבר היה מוחתם ב-International Artists, סידר ללהקה את לילנד רוג'רס (כן, אח של), מי שטיפל באלבום הראשון של המעליות. באביב של 1967 כבר היה ל-Golden Dawn אלבום מוקלט בלייבל IA על כל עשרת רצועותיו.
וכאן, בנקודה הזו, אלת-המזל הפנתה את גבה לג'ורג' קיני וה-Golden Dawn.
כלומר, אפילו לאל יש מידת-השפעה מוגבלת על חזון כספי של חברה בע"מ, שעיקר עניינה הוא לעשות כסף; וכך, קיני ולהקתו קיבלו את הבשורה כי יאלצו לחכות עד שרוקי והמעליות יסיימו להקליט את אלבומם השני, "Easter Everywhere", ואז – יחכו זמן נוסף עד לאחר שחרור האלבום החדש של המעליות.
"Shall I wait around for you to call?
May I ask you why you wait at all?"
– I'll Be Around, 4th track on "Power Plant"
מובן כי בזמן שעבר עד להוצאתו של Easter Everywhere בנובמבר 1967, מעמדם של המעליות כבר התבסס בחוגים שהיו אמורים להיות קהל היעד של Golden Dawn. האלבום "Power Plant" – טוב ככל שיהיה – יצא רק באמצע 1968 (כמעט שנה לאחר שהעבודה עליו נסתיימה!) והתקבל כחיקוי לפועלם של המעליות. קשה להאשים את הציבור; הקשיבו לרצועה השלישית, "Starvation" – ממש אפשר לדמיין את ה-Electric Jug של טומי הול משתלב מאחורי השירה של קיני, שמזכירה לרבים את הקול של חברו, רוקי.
ועם זאת, מדובר במשהו אחר.
תנו לשני חברים, ציירים במקצועם, את אותו הקנבס, אותם הצבעים ואותם המכחולים; הציורים לא יהיו זהים, אבל יהיו דומים במשהו. מובן שהמקרה של רוקי וקיני שונה מן ההפשטה הגסה הזו. ראשית כל, אמנם גוון הקול שלהם דומה, אך חשובה לזכור כי הם כנראה עיצבו אותו ביחד בנעוריהם. ואם כבר משווים, אז הקול של רוקי הוא יותר חצוף ואחוז עוועים, בעוד הקול של קיני נוטה להיות יותר עדין ושברירי – קצת כמו ניל יאנג, כשחושבים על זה – ואני הייתי ממקם את קולו של קיני במרכז הספקטרום הזה.
ומעבר לכל ההשוואות המעייפות (שכורח ההיסטוריה כפה עליי) – יש גם אלבום. ועוד איזה אלבום! תנו לו ליפול לקרקעית שלכם, הוא יעשה שם דברים טובים. יש הרבה קסם שמשתחרר בעשרת-הרצועות, וקל להבחין מהיכן הוא מגיע. ראשית, הליריקה של קיני – חלק מהשירים מרגישים לי כאילו נכתבו במיוחד עבורי. כמובן שכשקראתי את הריאיון עם קיני ב-It's Psychedelic Baby, בחלק שבו הוא מספר על כל רצועה – חשבתי שהוא מדבר על שירים אחרים, שהרי אני מצאתי בהם דברים אחרים… אולי פה טמון מקור הכוח של שיריו?
שנית, המוזיקה: הלהקה הזו נשמעה טוב מאוד ביחד. בשירים כמו "This Way Please" או "Reaching Out To You", הגיטרות ממלאות תפקיד מלודי, מורכב ויפהפה, וכל זאת Golden Dawn עושים מבלי להשמע כמו חנונים מעולם הסאנשיין-פופ. מן הצד השני, המוח נופל חלל לנוכח הפאז הנהדר של ראמזי ובירד בשירים כמו "My Time" או "I’ll Be Around"… הכל משתלב כל-כך טוב עם הקול המיוחד של קיני, וכשהאלבום הזה נופל אצלך – הוא נופל חזק.
אבל עזבו אותי – מה כבר אני יודע? כמו שכבר הספקתם להבין, אני יכול לברבר עד מחר על כל אלבום שאני אוהב. באמת, אם לא הייתי יודע מה אני, הייתי חושב שאני הקוף של אמיל בורל. לפעמים גם אני שוכח שבכל המלצה יש גם את מבחן הטעימה – או השמיעה. קיצורו של דבר: תשמעו את האלבום, תקראו את המילים, תשפטו בעצמכם.
ועכשיו, כשהאלבום נתון לשיפוטכם, נסו להבין כמה לא צודק היה זה מצדם של החליפות מ-IA, שאפילו לא הביעו רצון לשחרר סינגל מהאלבום, ודנו את מספר העותקים הלא ידוע שהודפסו מ-"Power Plant" לאבדון בן 30 שנים. הלהקה התפרקה כמעט מיד לאחר צאת האלבום, וכל אחד הלך לדרכו שלו, כשקיני והולמארק היו היחידים מבין החמישה שלא ויתרו על החלום המוזיקלי. קיני הקים כמה הרכבים נוספים בהמשך, כולל ההרכב "Headstone", שלא השיג יותר מדי.
משם, קיני פצח בקריירת סינגר / סונגרייטר ונשאר בצללי השנים שחלפו… עד לתחילת המילניום, כאמור. קיני גם פרסם שני רומאנים, הראשון – "The Bandit King" ב-2003, והשני – "Brave New Texas" ב-2013 – קישור לאמאזון.
והעיקר – קיני הקים מחדש את "Golden Dawn", בגלגולה החדש שממשיך להופיע עד ימינו אנו (2018!) ואפילו הספיק לשחרר 4 (!!) אלבומי-אולפן תחת השם, כשהאחרון יצא ב-2017.
בסופו של יום – מדובר בפוסט אופטימי.
הצדק יצא לאור והיום אכן מכירים את האלבום הזה בחוגים מסוימים – ולפעמים אפילו מזכירים אותו בנשימה אחת עם האלבומים של המעליות. אחרי הכל, "Power Plant" הוא מתנה נפלאה שאתם יכולים לתת לאוזניים שלכם. אם אתם רוצים לשמוע את אלבומיו המאוחרים של קיני – יש לו אתר אישי, ואם סתם בא לכם להגיד לו תודה או לדרוש בשלומו – יש לו פייסבוק.
ואם עדיין לא קראתם על משמעות השם "Golden Dawn", אז מחכה לכם לילה ארוך. ארוך מאוד.
בְּלוֹג וּמָגוֹג 