פילמור ווסט 69': העכברים החשמליים

Grateful Dead – 28/02/69 – Fillmore West, San Francisco

קחו את שלושים שנות-קיומם של הדד, סדרו אותן באופן כרונולוגי – וראו זה פלא: הלינאריות מאפשרת להיגיון שלנו לקשור סיבה לתוצאה; אירועים גדולים וחשובים מתקשרים ביתר קלות להתפתחויות התוצאתיות שהגיעו בעקבותיהן, ובמוחנו מותווה היגיון רציף שמאפשר הבנה היסטורית מסוימת. עכשיו, דמו בנפשותיכם חיבור המתיימר להקיף את תולדות הקיסרות הרומית, ובו-בזמן משמיט את הפרק שעוסק ביוליוס קיסר. סוג של פשע, לא? לדידנו, הרי שזה יהיה כמו לדבר על הגרייטפול דד מבלי להתייחס ל-1969.

אך לפני הכל, חשוב להבין שגם 1969 היא תוצאה ישירה של אירוע מקדים: בסן חוזה של ה-4 בדצמבר לשנת 1965, קן קיזי וה-'Merry Pranksters' עורכים את ה-Acid Test הראשון – והלהקה שמלווה את המאורע החשוב בדיוק שינתה את שמה לאחר שחבריה גילו שכבר קיימת להקה אחרת שנקראת "The Warlocks". וכך, ה-Grateful Dead עורכים את הופעתם הראשונה תחת השם שיהפוך ברבות הימים לסמל, ואת המוזיקה שלהם הם קושרים למוטיב-החוזר החשוב ביותר בכל 30 שנות פעילותם: הפסיכדליה.

וכמו מכשיר פונקציונלי, גם הפסיכדליה של הדד הלכה והשתכללה. 1966 הכירה לנו את האפשרויות המוזיקליות הטמונות בפסיכדליה הגולמית של הדד עם קטעים כמו "Caution"  ו-1967-68 הציגו את הדד בתצורה פסיכדלית מתקדמת יותר; רשימת הפרסונל הורחבה במתופף (פרקשניסט – מיקי הארט) וקלידן (טום קונסטנטן) בשנה שלאחר מכן, מנעד האפשרויות הורחב יחד עם הג'אמים, שנמתחו – והמסעות תחת פיקודו של Captain Trips החלו להפוך לעניין שבשגרה, לצד הבלוז הטהור של פיגפן – בעל הספינה.

הגרייטפול דד: מימין לשמאל (שורה עליונה:) פיל לש, פיגפן, ביל קרויצמן, בוב וויר, טום קונסטנטן, (שורה תחתונה:) מיקי הארט, ג'רי גרסיה

אל 1969 הדד הגיעו עם שני אלבומי אולפן, וההופעות החיות שלהם כבר צברו מוניטין שהחל לקבל מימדים אגדיים, ולא בכדי – האנרגיה והחדות שנשתקפו בביצועים החיים הגיעו לשיא חדש; הג'אמים הארוכים – והמאולתרים – התאפיינו בתיאום בין חברי הלהקה שניתן לתיאור כאורגני – כלומר, לעתים קרובות זה נדמה למשהו שהוא הרבה מעבר לסינכרון או לסימביוזיה; הדד ניגנו כיחידה אורגנית אחת, וכל חבר בלהקה היה איבר אחר. בו בזמן, ההופעות נבנו כך שכל הופעה תספק טריפ בצבע שונה, וכידוע – אין שני ביצועים דומים. כך, הגשטלט המוזיקלי שהיו הדד הפך ב-1969 את הרעיון הפסיכדלי לאוטופיה מוגשמת.

כל מה שיגיע לאחר מכן – נגזר באופן ישיר מהפסיכדליה שהדד הציגו ב-1969; בין אם בהרמוניות הפולקיות והבלו-גראס של 1970-1971, הקאונטרי-רוק של 1972-1974, ה-fאנק והרגאיי של 1976-1978, והשירים המהודקים של עידן ברנט מידלנד ועד למותו של ג'רי. הדד של 26 השנים שלאחר 1969 דילגו בין סגנונות שונים, גישות משונות וניסיוניות, והרבה מאוד שירים נכנסו לרפרטואר שלעתים נדמה כאין-סופי – ולמרות השוני הניכר בין שנה לשנה ושיר אחד למשנהו, כל מסמך מוזיקלי של הדד יוצא מתוך אותה מעטפת פסיכדלית שהגיעה לשיא של רוב חן והדר ב-1969 (גם אם המינון הפסיכדלי ירד כל שתחלופנה השנים, הוא עדיין יתקיים).

כך שמבחינה מוזיקלית, אפשר להגיד ש-1969 היא השנה הכי חשובה ב-30 שנות הקיום של הדד – אבל זה לא נגמר כאן. גם בגזרת האלבומים הדד הגיעו לשיאים חדשים: אלבום אולפן שלישי – "Aoxomoxoa" – והראשון שזכה למעמד של אלבום זהב (חצי מיליון עותקים), ומיד אחריו – אלבום נוסף שזכה למעמד של אלבום זהב, אלא שהפעם מדובר באלבום הופעה חיה, הראשון בשורה האינסופית של אלבומי הופעה חיה שיצאו תחת הפרנצ'ייז.

"Live/Dead"

ה-"Live/Dead" היה האלבום הראשון שהכיר לעולם את הדד בשטח המחיה הטבעי שלהם – הבמה. לא עוד טייקים ומניפולציות אולפניות מאולצות, אלא להקה שפשוט מנגנת את מה שקורה מסביבה. בנוסף, כנראה מדובר באלבום החי הראשון בהיסטוריה שהוקלט ע"ג sixteen-track, מה שאיפשר הבנה נרחבת יותר של הנשמע.

ה-"Live/Dead" הצליח להוציא את הדד מהבוץ הפיננסי של סוף 1969 – והיום, במבט לאחור, ניתן לומר שכנראה מדובר באחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שהוקלטו מאז ומעולם (הקונצנזוס אפילו מאשר את זה).

"Live Dead explains why the Dead are one of the best performing bands in America, why their music touches on ground that most other groups don't even know exists…"
– Lenny Kaye, February 7, 1970, Rolling Stone Magazine

גולת הכותרת של האלבום, איך לא, היא ה-"Dark Star", שתפס את כל הצד הראשון של האלבום. הדארק סטאר שבנידון – 27/02/1969 – הוא כנראה ביקורם הראשון בכוכב האפל של רבים וטובים, ועד לימינו אנו מדובר באחד מהביצועים האהובים ביותר בקרב הדד-הדס, מה שהוביל, בסופו של דבר, לשחרור ההקלטות המלאות מהן לוקטו הביצועים המרהיבים של ה-"Live/Dead" – וב-2005 שוחררה הקופסה "Fillmore West 1969: The Complete Recordings" שמכילה את כל ארבעת הערבים המדוברים בפילמור ווסט – ה-27/28 בפברואר וה-1/2 במרץ – ובמקביל יצא אלבום משולש שמורכב מכמה קטעים נבחרים שלא הופיעו ב-"Live/Dead".

Fillmore West 1969: The Complete Recordings

ההרכב הזה, הוא אותו ההרכב ש-CBS שכרו כדי שיופיע ב-"Playboy After Dark" בהנחיית יו הפנר זצ"ל, ובאותו הערב, ה-18 בינואר 1969 – כמו שחשף ביל קרויצמן בספרו "Deal: My Three Decades of Drumming, Dreams, and Drugs with the Grateful Dead" ובתכנית של קונאן או'בריאן, אדם / דוב תיבל מעט את הקפה של צוות ההפקה של התכנית… וזה מה שקרה:

ואם לסכם את האירוע ההזוי הזה, אז במילותיו של ג'רי:

" – Uh… Mountains of the, uh, moon"

מתוך הפרק המדובר של "Playboy After Dark", או סתם משחק חדש בשם "זהה את ההיפי בתמונה"

[17/07/19] והנה, עוד הופעה מהקופסה המיתולוגית של פילמור ווסט 69' רואה אור על-גבי תקליטים, והיא זו שלכבודה התכנסנו כאן, ה-28/02/69.

ה-28/02/69 היא כנראה ההופעה הטובה ביותר של הדד ב-1969, מה שאומר שכנראה מדובר בהופעה הטובה ביותר של הדד בכל הזמנים, לדעתי. אני עוד לא סגור על עצמי אם אני באמת יכול לרשום דבר כזה, בעוד שאני יודע שהקורנליסטים והדיי-דרימרס מסתובבים פה חופשי, אבל יש מישהו שדווקא מסכים איתי:

"Oh yeah, one last thought: The best and most exciting G.D. show ever is without a doubt 2/28/69- Fillmore West!!!"
– Dick Latvala, מקור

דיק, אגב, היה ידוע כאחד שלא סימפט במיוחד את קורנל 77' ו-Sunshine Daydream, שהן הלחם והגבינה בסופרמרקט של הדד, אבל קשה שלא להעריך את דעתו של אדם שליווה את הדד למן ההתחלה ועד לסוף, הארכיביסט הראשון של הופעות הדד וכנראה גם האדם הראשון על הפלנטה חוץ מג'רי גרסיה, בוב וויר, פיל לש וביל קרויצמן – ששמע את כל ההופעות של הדד אי-פעם ובעיקר – הצליח להעריך את מה שהוא שמע.

(זה הזמן ללחוץ על Play)

הפוסטר של ה-27/02-02/03/69, אמן: Lee Conklin

בתחילת הסט הראשון, ביל גרהאם מציג את הדד ובתורם הם מיד נכנסים ל-"Morning Dew" – ההמנון האפוקליפטי של בוני דובסון, שבעתיד לבוא יהפוך לאחד הנכסים המבוקשים ביותר ברפרטואר של הדד. שימו לב לאורגן, ולקצב המהיר של הביצוע – קצב שילך ויתמתן עד שיתקבע ב-1972. שימו לב לבס של פיל – בס בשרני, שמן, וגס – זכרו שמדובר במוזיקאי מחונן שהלחין מוזיקה קלאסית בנעוריו – ונסו לעקוב אחרי שביל-הבס שבו הוא לוקח אותנו. בכלל, אם מתמקדים בבס-ליין של פיל לפעמים קורה ששוכחים באיזה שיר מדובר – הוא עושה מה שבא לו, ועדיין מדובר בהתאמה מושלמת לביצוע (כל ביצוע) – אורגניות, כאמור.

מיד לאחר מכן מגיעים למחוז הכחול של דד-לנד. לבל נשכח, עדיין מדובר בלהקה של פיגפן והדד של 1969 היו all about that, מה שנקרא. נכון, קשה לקרוא לזה בלוז (לבן או שחור) כי חותמת הצליל היא לחלוטין דדית, מה שאומר שזה הרבה מעבר לסטנדרט הבלוזי של אותן שנים – ובו בזמן, מדובר בבלוז הטהור ביותר שיש בנמצא. ביצוע אידיאלי מתחיל להתגבש ב-ל-"Good Morning Little Schoolgirl" ומיד נתוודע למפוחית המצוינת של פיגפן, שמדי פעם בפעם תנהל דיאלוג עם הגיבסון SG של ג'רי. השיר של סוני בוי וויליאמסון מסתיים עם החיצופים הפיגפניים הטיפוסיים – כולל ה-"Hell, I don't care if you're 17 years of age" – ומיד ממשיכים ל-"Doin' That Rag" האסידי בהנהגתו של ג'רי. השיר יוקלט לאלבום השלישי של הדד, "Aoxomoxoa" רק בעוד 7 חודשים וכבר כאן, באחד הביצועים הראשונים של השיר, הוא נשמע כמו שהוא צריך להשמע.

פיגפן. לא איכפת לו אם את בת 17.

משם ממשיכים לקלאסיקת בלוז נוספת, "I'm a King Bee" של סלים הארפו, שיר שמיק ג'אגר אמר עליו – "Why listen to our version of King Bee when you can listen to Slim Harpo". הוריאציה ה-דדית של השיר היא איטית יותר ומרגישה דרוכה לקראת משהו, כנראה לקראת הדיאלוג העוקצני בין ג'רי לפיגפן, שלא יאחר להגיע.

הסט הראשון מסתיים עם "Turn On Your Love Light" של בובי בלנד. וכמה מילים, ברשותכם.
בשעה וחצי שחסדי השמיים העניקו לדד על בימת וודסטוק 69', הם החליטו להקדיש כמעט 50 דקות ל-"Turn On Your Love Light". ביומו השני של הפסטיבל, בסביבות השעה 11:15 בלילה, הקטע הפך לאפוס אגדי שיזכר לתמיד כאחד הביצועים הארוכים ביותר של הדד, ביחד עם הכוכב האפל של ה-11/05/72, Playin' in the Band של ה-21/05/74, וה-Lovelight אחר של ה-06/06/69.

נכון שמדובר בהופעה שהם היו רוצים לשכוח, אבל עצם ההחלטה שלהם להקדיש את רוב זמנם על הבמה ההיסטורית לשיר הזה אמורה להגיד לנו משהו – משהו כמו "אתם רואים רואים את זה? זה מי שאנחנו". פיגפן עם הרבה הרבה נשמה מראה שהקסם האמיתי של הדד אכן מתרחש בהופעות חיות, ולאו באלבומי אולפן מלוטשים, ערוכים וקרירים. המוזיקה, גם אם כוללת זיופים, היא במהותה נוצרה על-ידי בני-אדם – למען בני-אדם, וכאמור – אין שני ביצועים זהים. הביצוע האחרון של פיגפן ל-Lovelight היה לקראת סופו של סבב ההופעות האירופאי המפורסם של 72' וקשה שלא לשים לב שם לחולשה שנכפתה על פיגפן הגדול. לאחר מכן, ה-Lovelight נזנח ל-9 שנים וחצי.
בחזרה ל-28/02/69 – מדובר באחד ה-"Lovelight" האהובים עליי – האנרגיה הפיגפנית מתפוצצת לכל עבר, והריפים של ג'רי הופכים את עשרים הדקות האלו לגן-עדן לבלוז.

הסט השני נפתח עם ביצוע גדול ל-"That's It For the Other One" במעטפת של ה-"Cryptical Envelopment". שנתיים חלפו מאז שבוב וויר שמע שיר של ה-Yardbirds ברדיו, וקצב חדש החל לפעם במוחו. הוא שיתף את התגלית עם ביל קרויצמן, שבתורו שיתף את התגלית עם חבר שלו – מיקי הארט – וברגע שהשניים תופפו ביחד את הקצב החדש (בבית-הכנסת הישן שליד הפילמור), מיקי הארט הפך לחלק מהדד. שני המתופפים נתנו לקצב מימד אחר, רחב יותר – ובמימד הזה בוב וויר בנה את השלד של מה שיהפוך לאחד הג'אמים המזוהים ביותר של הדד, וביחד עם הכוכב האפל ו-Playin' – מדובר בקרקע הפוריה ביותר בה הדד עשו, פחות או יותר, כל מה שרצו. ה-"Cryptical Envelopment" היפהפיה של ג'רי תעלם לקראת סוף 71', תפציע שוב לפעם אחת בלבד ב-72', ותחזור ל-5 (!) פעמים נוספות בחצי השני של 1985. You know he had to die…

גם כאן מדובר באחד מהביצועים הטובים ביותר לג'אם-שיר-מכונה הזה, והדד פשוט מתפוצצים על הבמה לפני שהם ממשיכים ללא-אחר-מאשר הכוכב האפל. אני אמשיך את הציטוט מהביקורת של לני קיי, מאחר ולדעתי הוא כתב את השורות הבאות מיד לאחר שסיים לשמוע את הדארק סטאר של ה-"Live/Dead (כאמור, ה-27/02/69).

"…each change made with care and a strange kind of tact, you can only marvel at the distance you've traveled in such a short period of time."
– Lenny Kaye, February 7, 1970, Rolling Stone Magazine

ובערב הנידון – ה-28/02/69 – הדארק סטאר לא היה פחות טוב. אולי אפילו יותר טוב, אבל איך אפשר בכלל לשפוט הרגשה? אמנם אין כאן את הקלידים של קית' אלא את הקלידים המופלאים של פיגפן, שהם הרבה יותר דומיננטיים. מיקי מרשרש ברקע כמו עכסן מאוים, והנגינה של בובי משרה אווירה של כוכב אחר, וכמובן – התיאום עם קפטן המעבורת, ג'רי גרסיה והבס של פיל לש, הוא מושלם. נסו לעקוב רק אחרי השלושה, ושימו לב לשינויי המסלול שכולם לוקחים בדיוק באותה המילי-שניה. בסיקסטיז היה אכן מדובר בכוכב אחר, וזה שכאן הוא האהוב עליי.

ביציאה מן הכוכב האפל הדד גולשים הישר לתוך מפלצת האסיד שהיא St. Stephen, ואצבעות נשיות נטבלות באור הלבנה. גם כאן מדובר בשיר שנזנח לחלוטין ב-71', וחזר לככב שוב בסוף הסבנטיז (חזר להפציע 3 פעמים ב-83', ומאז נעלמו עקבותיו). ההתחלה השקטה הופכת למשהו קצת יותר כבד, אבל מאוד קוהרנטי. מיד אחרי הקושיה ("What would be the answer to the answer man?") מגיע וויליאם טל הקצר, שממשיך לג'אם הנפלא "The Eleven", על שם המשקל הלא סטנדרטי של הג'אם. הדבר היפהפה הזה נעלם כמעט סופית ב-70', ובעשרים וחמש השנים הבאות יחזור לביקור רק פעם אחת (!) ב-81'. ה-"The Eleven" שבנידון הוא כנראה הביצוע הטוב ביותר שאני מכיר, אבל מה שמגיע אחריו הוא כבר שיא השיאים.

ג'רי וה-SG

"Death Don't Have No Mercy" של כומר-הבלוז גארי דייוויס (גיבורו של בובי וויר), קיבל ייצוג נרחב יחסית בשנים הראשונות לקיום הדד. ליתר דיוק, השיר האפלולי בוצע 45 פעמים בין 1966-1970. כל הביצועים ששמעתי מאותו פרק זמן היו מדהימים ומצמררים כאחד, כולל זה שנכנס ל-"Live/Dead", אבל זה של ה-28/02/69 עולה על כולם מסיבה אחת: ג'רי כאן (ג'ריקן) בשיאו. הוא מנגן ושר את הנשמה שלו החוצה. לג'רי היה feel משלו, ששום גיטריסט אחר לא הצליח / יצליח לחקות. המוח שלו עבד בצורה שונה, אחרת אי-אפשר להסביר את הסולו הלא-הגיוני הזה שאנחנו מקבלים כאן.

ואחרי ש-"Death Don't Have No Mercy" נגמר, אנחנו מבינים שהיינו שותפים לרצף – אפילו "סוויטה" אחת – Cryptical (Other One) > Dark Star > St. Stephen > The Eleven > DDHNM –  שארכה יותר משעה. בעצם, זו בדיוק הייתה כוונת המשורר – הדד, בהופעות של 1969, היו יוצרים "סוויטות" ארוכות שמכילות בתוכן שירים וג'אמים. ההרגשה החמקמקה הזו בסוף כל סוויטה כזו, היא דבר שלא חוזר על עצמו בשום מקום אחר.

וגם הקהל – הקשיבו להם בעודם צורחים: "!!!More"' וג'רי, עונה: "אוקיי, אנחנו צריכים להבין מה עוד אנחנו יכולים לעשות". אפשר לשמוע שמישהו מציע "Crocodile", כאשר הכוונה היא כמובן ל-"Alligator"  – וזה בדיוק מה שהדד עושים. הביצוע הפסיכדלי ממשיך לג'אם תופים (זה לא סולו תופים אם יש שני מתופפים, כן?) שהולך ומקבל מימדים פרימאליים, במיוחד כשהם מתחילים לשיר משהו בניאנדרטלית, ומיד לאחר מכן הם ממשיכים לג'אם נפלא נוסף של יותר מ-12 דקות, שממשיך בתורו לקטע נוסף מתוך "Anthem of the Sun", אחד הקטעים הראשונים שהדד ניגנו ביחד כלהקה – ואולי חשוב מכך – למעבדת-הניסויים הראשונה של הדד: "Caution – Do Not Stop On Tracks".

עם "Just a touch of mojo band" הביצוע הזנ הופך ליצירת-מופת של ניסיוניות, וכבר בתחנה האחרונה אנחנו מבינים שהרכבת הזאת מעולם לא יצאה לדרך – הכל קרה במוח שלנו בזמן שהקשבנו להופעה הזו. האלמנט הפסיכדלי-ניסיוני-חללי לא מרפה, ואנחנו נזרקים לוואקום שהוא ה-"Feedback", בו הרכבת הדימיונית נעצרת לבסוף.

את ההופעה חותם "And We Bid You Good Night" הזוי, בו כנראה כמה כבלי-הגברה התרופפו בקול רועם על רקע ההרמוניה הגוספלית העדינה של הדד – מה שמוציא כמה צחוקים מהקהל, וג'רי מוסיף:

"!Good night from all the electronic mice"

וכך מסתיימת לה ההופעה הטובה מבין ה-4 של סוף פברואר / תחילת מרץ בפילמור ווסט האגדי, וכך מסיימת לה ההופעה הטובה ביותר לדעתו של דיק, ואתם יודעים מה – אני משוכנע – גם לדעתי.

אחת הביקורות על ארבעת הערבים המופלאים בפילמור, היא הרפרטואר המצומצם של השירים – אבל הבעייתיות בביקורת הזו מתחילה בזה שהמבקרים המלומדים בכלל קוראים לזה שירים.

כך או כך, כמה ימים לאחר ארבעת הערבים האלו בפילמור, ג'רי גרסיה ומאונטיין גירל, יעברו לגור תחת קורת גג אחת בלארקספור (Larkspur) עם רוברט האנטר וחברתו דאז, כריסטי. הקרבה בין השניים תניב שיתוף פעולה מוזיקלי שיתהווה לבסוף בדמות שירים אלמותיים כמו "Ripple", "Attics of My Life", ו-"Uncle John's Band", וב-1970 העניינים יתחילו לקבל צורה קצת שונה מזו של 1969. אל דאגה –  69' לעד תבעבע בכל שיקוי שהדד ירקחו ב-25 השנים הבאות.

הפסיכדליה הניסיונית, שהגיעה לשיאה ב-1969, לא תעלם לאחר מכן; היא תמיד תהיה שם, מאחורי כל ביצוע עתידי של הדד – בדיוק כמו שאתם לא יכולים לוותר על חלק מה-DNA שלכם.

ותראו, לא בכדי מיקמתי את ה-28/02/69 בראש רשימת ההתיידדות. מעבר לאתוס הסן-פרנסיסקואי שכולל אינספור שמות, סיפורים נפלאים, קשרים ואידיאולוגיות – מבחינה מוזיקלית, 1969 היא הגרייטפול דד בצורתם הפונדמנטלית; הווה אומר, זו התשתית שעליה יבנה האיצטדיון – והאגדה. וה-28/02/69  – היא הארוחה המפוארת שתחגוג את סיום החפירות במכרה הזהב שהוא 1969.

עכשיו, ענו בכנות, יש משהו יותר טוב מזה?

לשמיעת ההופעה ב-RSD