"התזה של מולטי טולמן"

#
[950 מילים]

בעוד הרבה מאוד זמן, פחות-או-יותר, דוקטורנט צעיר בשם מולטי טולמן ינסה להיוועץ ברוח השוכנת בביתו באשר לתזה עליה שקד במשך עשרים השנים האחרונות, אך עקב מיעוט בחומר אקדמי זמין יאלץ להאט את מחקרו עד לעצירה מוחלטת. הדמות החשוכה, שדרה בזמן חייה באותו בית בדיוק ואשר תענה לשם דוריס דוריס, תייעץ לו דבר בלתי-אפשרי, לכאורה; והוא – לנסות ולהשיג ריאיון עם האדם החי האחרון ביקום כולו.
'בלתי-אפשרי, דוריס,' יפסול מולטי טולמן את הצעתה במחי-יד, 'איך אוכל לדעת מי זה יהיה, ואם אחיה מספיק זמן כדי להכירו? אני מעדיף לפרסם את התזה שלי עוד השנה, את יודעת.'
הדמות החשוכה שתהיה דוריס דוריס תחייך ותאמר, 'אני לא רואה בכך בעיה, מולטי טולמן,' (היא תמיד תקרא לו בשמו המלא, למרות תחינותיו הנשנות וחוזרות) 'על פניו, כל מה שאתה צריך לשם כך הוא מכונת-הגשמות,'
'ואולי אני כבר אבקש ממנה לסיים עם התזה הזאת, או – אם כבר – אבקש שהתזה הזו תרשום אותי בדברי-הימים של האקדמיה, ותצית דיון כל-כך רחב עד אשר ענף חדש של מדע יקרא על שמי ("טולמנולוגיה", ידמיין בעיני-רוחו, "חקר אחרוני-האדם") כמחווה עבורי, אדם שתרומתו—'
'כן, אבל איפה הכיף שבתהליך?' תתהה דוריס דוריס, 'תבנה את עצמך שלב אחד בכל פעם, זו דעתי הכנה,'
'אמת דיברת,' יסכים מולטי טולמן, 'עכשיו, איפה משיגים מכונה כזו?'

'ופה הוא חדר העבודה שלי,' יאמר פרופסור מקרבים מרחיקים, ויחווה בידו לעבר הדלת הסגורה. 'וכאן, לצערי,' (הוא לא באמת הצטער), 'הסיור שלכם מסתיים. תודה רבה על ההתעניינות.'
'בסדר, סיימנו,' תאמר מורה צעירה ואדמונית, 'ותודתנו כמובן נתונה לפרופסור מרחיקים – הממציא הגדול – על הסיור בביתו, המקום ממנו מגיעים אלינו מכשירים משני-חיים. עכשיו, כולם אחרי.' המורה הצעירה והאדמונית, ששמה לא חשוב מספיק כדי להזכירו, תעלם עם כיתתה בסוף המסדרון. רק אז, פרופסור מקרבים מרחיקים ישאף אוויר מלוא החזה וייאנח לרווחה, בעוד הוא יכנס למעבדתו.
והנה, עוד בטרם יתיישב על כסאו, חפץ חד ייצמד לגבו ויכאיב לו.
'אל תזוז', יאמר בעליו של החפץ החד, שיהיה בעצם קשת עצבית שקופה למחצה, אותה פרופסור מקרבים מרחיקים כבר הכיר מלפנים ומאחור – שכן נכון לזמן זה, הוא כבר רשם לזכותו שלושה שדרוגים של אותה הקשת בדיוק.
'אני לא זז,' יאמר פרופסור מקרבים מרחיקים.
'עכשיו, לאט ובשקט,' יצווה הפורץ, 'אני אכפות את ידיך מאחורי גבך, ואתה לא תתנגד, כמובן.' פרופסור מקרבים מרחיקים יגיש למולטי טולמן את פרקי ידיו ויתיישב לאחר-מכן.
'מה אתה רוצה ממני?' ישאל.
'לא הרבה,' יענה מולטי טולמן, 'רק שתאפשר לי שימוש במכונת-ההגשמות שלך.'
פניו של פרופסור מקרבים מרחיקים יאדימו בכעס, אך הוא לא יתן להרגשתו לפרוץ לטון דיבורו, 'איך אתה יודע על מכונת-ההגשמות? רק היום בבוקר סיימתי לבנות אותה. אפילו לא הייתה לי השהות לנסותה בעצמי,'
'פרופסור מקרבים מרחיקים, הרוח בביתו מסרה לו את המידע הזה,' תאמר הדמות החשוכה שתהיה הרוח השוכנת בביתו של פרופסור מקרבים מרחיקים, ואשר תענה לשם אוראה אוראה.
'זה נכון,' יאמר מולטי טולמן, 'עכשיו תן לי אותה,'
' "תן לי אותה",' יגחך פרופסור מקרבים מרחיקים, 'מה אתה חושב, שהיא בגודל של תפוז? אולי אני פשוט אתן לך את השלט?' רוח-הבית אוראה אוראה תצחקק למשמע ההתגרות המשעשעת.
'אז איפה היא?' ישאל מולטי טולמן.
'בצד, שם,' יענה פרופסור מקרבים מרחיקים ויחווה בסנטרו (תזכורת: ידיו תהיינה כפותות), 'הנה – זה כל הקיר, בעצם. כל הקיר זה מכונת-ההגשמות. אבל, תבין, אה – איך קוראים לך?'
'מולטי טולמן, פרופסור מקרבים מרחיקים,' תענה רוח-הבית אוראה אוראה במקומו של מולטי טולמן.
'אז, מר טולמן היקר, כפי שהתחלתי לומר – ' ימשיך פרופסור מקרבים מרחיקים, 'עוד לא השתמשתי בה בעצמי ואין לי שום דרך לדעת אם היא עובדת כהלכה,'
'עכשיו אנחנו נגלה. איך אני משתמש בה?' ישאל מולטי טולמן.
'זה פשוט,' יענה פרופסור מקרבים מרחיקים, 'אתה צריך לשבת בכיסא שמחובר לקיר שהוא מכונת-ההגשמות, ואז תכריז את המשאלה שלך, בקול ברור.'
'אה, בסדר,' יאמר מולטי טולמן לאחר שיהרהר בהוראות-ההפעלה מספר שניות, ויבחן מקרוב את המכונה. 'וכמה זמן אמור לעבור עד שמשאלתי תוגשם?'
'עניין של כמה שניות,' יענה פרופסור מקרבים מרחיקים מן הצד השני של החדר, בעוד כף ידו הימנית תעשה את דרכה לכיס מכנסיו האחורי.

'אני רוצה לדבר עם האדם האחרון שיחיה ביקום,' מולטי טולמן יאמר בקול ברור למיקרופון, ויעלם כמעט מיד. הוא יתגשם מחדש בכוכב מרוחק מאוד, שאת שמו אפילו לא ניתן לחזות. הכוכב יהיה סלעי ויואר באורה הסגול והקלוש של שמש גוססת. מולטי טולמן יטפס מעל סלע משונן בטרם ישמע קול אנקה חלוש מעברו השני של הסלע. 'מי שם?' יקרא.
'מי שם בעצמך! תענה אתה קודם,' יאמר הקול, ומולטי טולמן ילך בכיוון הקול, וימצא – שוכב, פצוע ומדמם – אדם קטן-קומה, בעל ראש גדול מאוד יחסית לגופו הזעיר. הוא יבהה מעט בדמותו הנאנקת של האדם הקטן בעל הראש הגדול, וינסה לחשוב כיצד לפתוח בריאיון. 'שלום,' יאמר לבסוף.
'מי אתה?' ישאל אותו האדם הקטן בעל הראש הגדול.
'מולטי טולמן,' יענה מולטי טולמן, 'דוקטורנט,'
'השם לא אומר לי כלום,' יאמר האדם הקטן בעל הראש הגדול, 'מה אתה, פלגיאטור? או סתם קריפטומן שעדיין לא יודע שהוא פלגיאטור?'
'אף-אחד משניהם,' יאמר מולטי טולמן.
'אתה בטח לא יוצר כמוני,' יאמר האדם הקטן בעל הראש הגדול, 'כי כולנו מתנו במלחמה האחרונה, וכך גם אתם… כך חשבתי, בכל אופן, עד עתה,'
'אני לא פלגיאטור וגם לא קריפטומן, מה שזה לא יהיה,' יאמר מולטי טולמן, 'אני דוקטורנט—'
'זה בדיוק מה שפלגיאטור היה אומר,' יאמר האיש הקטן בעל הראש הגדול, ואז – בשארית כוחותיו האחרונים, יקיש על בטנו מספר לא ידוע של נקישות מתוזמנות.
ההדף ישליך את מולטי טולמן לאחור, וזמן רב לאחר מכן הוא עוד יאבק במאמץ לשמוע משהו לבד מן הצלצול שיתפוס מקום קבע בתוך ראשו. הפיצוץ לא ישאיר זכר לאדם הקטן בעל הראש הגדול ומולטי טולמן יעביר ימים ארוכים בשיחות בינו-לבין-עצמו עד אשר יחליט בהכנעה כי משאלתו אכן התגשמה, וייגש למלאכה המורכבת בבניית הריאיון עם עצמו. הפעם הוא יגיע מוכן.

השלט של מכונת-ההגשמות ירטט בכיסו האחורי של פרופסור מקרבים מרחיקים, ולאחר שישחרר את ידיו הכפותות מן החבל, ישמח לגלות אור ירוק מהבהב בקצהו של השלט, כל פעם – בשלוש פעימות ירוקות ואופטימיות.
'מה האור הזה אומר, פרופסור מקרבים מרחיקים?' תשאל רוח-הבית אוראה אוראה.
'זה אומר ששלוש משאלות התגשמו,' יענה פרופסור מקרבים מרחיקים.
'בשורה התחתונה,' תאמר דוריס דוריס, 'המכונה עובדת.'