"התזה של מולטי טולמן"

#
[950 מילים]

בעוד הרבה מאוד זמן, פחות-או-יותר, דוקטורנט צעיר בשם מולטי טולמן ינסה להיוועץ ברוח השוכנת בביתו באשר לתזה עליה שקד במשך עשרים השנים האחרונות, אך עקב מיעוט בחומר אקדמי זמין יאלץ להאט את מחקרו עד לעצירה מוחלטת. הדמות החשוכה, שדרה בזמן חייה באותו בית בדיוק ואשר תענה לשם דוריס דוריס, תייעץ לו דבר בלתי-אפשרי, לכאורה; והוא – לנסות ולהשיג ריאיון עם האדם החי האחרון ביקום כולו.
'בלתי-אפשרי, דוריס,' יפסול מולטי טולמן את הצעתה במחי-יד, 'איך אוכל לדעת מי זה יהיה, ואם אחיה מספיק זמן כדי להכירו? אני מעדיף לפרסם את התזה שלי עוד השנה, את יודעת.'
הדמות החשוכה שתהיה דוריס דוריס תחייך ותאמר, 'אני לא רואה בכך בעיה, מולטי טולמן,' (היא תמיד תקרא לו בשמו המלא, למרות תחינותיו הנשנות וחוזרות) 'על פניו, כל מה שאתה צריך לשם כך הוא מכונת-הגשמות,'
'ואולי אני כבר אבקש ממנה לסיים עם התזה הזאת, או – אם כבר – אבקש שהתזה הזו תרשום אותי בדברי-הימים של האקדמיה, ותצית דיון כל-כך רחב עד אשר ענף חדש של מדע יקרא על שמי ("טולמנולוגיה", ידמיין בעיני-רוחו, "חקר אחרוני-האדם") כמחווה עבורי, אדם שתרומתו—'
'כן, אבל איפה הכיף שבתהליך?' תתהה דוריס דוריס, 'תבנה את עצמך שלב אחד בכל פעם, זו דעתי הכנה,'
'אמת דיברת,' יסכים מולטי טולמן, 'עכשיו, איפה משיגים מכונה כזו?'

"אלמלא רחמים"

#
[2,600 מילים]

הסוף התקדם לעברנו במהירות אדירה; גם הפעם היה זה נדמה כאילו חור-היציאה שואב אותנו החוצה, ומשליך אותנו לריק – קצת כמו שביצה נפלטת אל העולם שבחוץ – אלא שבמקום ליפול מטה, המשכנו לצוף קדימה באותו קצב-השיוט הנינוח ממנו נקרענו לתוך העל-חלל. לא אהבתי את זה, בלשון-המעטה; רציתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
ההלם, שמשכו התקצר ככל שמניין הקפיצות שלנו הלך וגדל, התחלף בהלם מסוג אחר; מוחנו עוד ניסה לעכל את הכדור הכחול שצף מולנו – וכבר שמענו את קול החבטה העמום. ידעתי מה משמעות הקול, וכמותי גם שלושת אנשי-צוותי.
ספינה נוספת.