10 בסולם ריכטר: כשסן-פרנסיסקו רעדה

Uther Pendragon – San Fransisco Earthquake – a.1966-1975

זמן קצר לפני מותו, פטריק לנדבורג ("הלאמה") סיפר על תגלית אדירה בעולם הנכחד של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים. חשוב להבין – לא מדובר באוצר ככל האוצרות; אלא בגילוי עיר שלמה, מתועדת ומפורטת. לדידם של הארכיאונאוטים – יהיה מדובר ב-"אל-דוראדו" של הרוק הפסיכדלי.
שנה וקצת לאחר מותו של "הלאמה", ו-"Guerssen" שחררו בקול תרועה את הארכיון של "Uther Pendragon" – להקה מסן-פרנסיסקו שהתקיימה במשך יותר מעשור: חברי הלהקה גרו בבתים משותפים, ניגנו שבעה ימים בשבוע, ניצחו ב-'Battle of the Bands', הופיעו על במה אחת עם Country Joe & the Fish בדרייב-אין, ואפילו הקימו עסק משותף ותאגיד מוזיקלי שכלל לייבל ביתי.
ולמרות זאת, במשך 13 שנות קיומם, Uther Pendragon לא הקליטה אפילו אלבום אחד לרפואה, או לפחות סינגל – מה שכנראה מסביר את תעלומת היעלמותה. ממש כמו דמות מפתח לה כל אזכור נמחק מדפי-הספר, גם Uther Pendragon נעדרה מן ההיסטוריה הרחבה של הסצנה המוזיקלית בחוף המערבי.
אבל לא עוד – סוף-כל-סוף, גם אם באיחור של קצת יותר מיובל שנים, אפשר לספר על הלהקה שעברה את כל הגלגולים שבין גאראז' להארד-רוק פסיכדלי, ובכך להחזיר לדברי-הימים פרק שלם שהושמט בעריכה ההיסטורית המעוותת.

קחו אותי לשמש: על הלהקה הגדולה ביותר שהגורל החריב

The Misunderstood – Before The Dream Faded – a.1965/1966

דפי ההיסטוריה הלא-כתובה מלאים בדוגמאות של הבטחות לשינויי סדרי-עולם, אלא שתמיד הגורל או יד-מכוונת התערבו וקיבלנו את העבר בדיוק בצורה בה אנו מכירים אותו. לצערנו, ברוב המקרים, כל שנשאר לנו הוא לנסות לדמיין כמה גדול יכול היה להיות 'אפקט-הפרפר' ואיזו השפעה הייתה יכולה להיות בסופו על חיינו בהווה, אך ישנם מקרים ספורים בהם יש ברשותנו אמצעים – 'מחזקי דימיון' אם תרצו – שמתפקדים כמו שרפרף רעוע מתחת לחלון גבוה וצר, דרכו אנו יכולים להציץ אל עולם מקביל, בו הדברים קרו אחרת.
ה-Misunderstood היו להקת גאראז' אמריקאית שכמעט וכבשה את העולם דרך האימפריה הישנה. לא הרבה לפני שג'ימי הנדריקס, פינק פלויד והביטלס עשו את שלהם בשדות הפסיכדליים, ה-Misunderstood נכנסו לאולפן ב-1966 והקליטו 6 שירים שמתפקדים בשבילנו כאותו חלון גבוה וצר, דרכו אפשר לראות באיזו קלות הם היו יכולים לפרק את ההווה המוכר לנו וליצור אחד אחר, בו הם מניחים את היסודות המוזיקליים לבניין הפסיכדלי – אבל הגורל רצה אחרת; השלטונות הבריטיים, הצבא האמריקאי והמלחמה בוייטנאם הפרידו את חברי הלהקה כמו דוּקים באחר-צהריים משעמם, ושלחi את הסולן – ריק בראון – למנוסה בת 12 שנים מן הרשויות, בה גם הסתתר – בין היתר – באשראם הודי נידח בטרם יכל להרים את ראשו ללא חשש.
זהו סיפורה של הלהקה המדהימה ביותר שכמעט ולא היינו מכירים.

המחלקה האורוגניקולוגית ע"ש ג'. ליברמן

Jeffery Liberman – S/T – 1975

ב-1966, ג'פרי ליברמן בן ה-12 כתב שיר על באטמן ורובין – שיר שאולי היה יכול לשנות את העולם, אלא שמעולם לא הוקלט – ורק ג'פרי עצמו – וכנראה שגם גב' ליברמן – יודעים באמת מה השיר הזה היה שווה. תשע שנים לאחר מכן, וג'פרי ליברמן בן ה-21 כותב ומוציא בעצמו אלבום מפרי עטו ומפרטו: אלבום שהוא, לדעתו של ג'פרי ליברמן,  סוג של שואו-קייס בו כמעט כל רצועה היא הדגמה לשליטה שלו בכל סגנון – בין אם מדובר ב-'סנטנה', 'מקלאפלין', או 'קלפטון'; הוא עושה את כולם, רבותיי! ומה אתם יודעים, את כל ההכנסות שקיבל ג'פרי ממכירות האלבום הוא תרם בסתר מבלי שכולם ידעו על כך בדיעבד לטובת בית-חולים מקומי, ויש האומרים כי מכונת-הקפה במטבחון הצוות נקראת עד היום על שמו של הנדבן.
צחוק בצד לרגע, אותו אלבום שהכנסותיו קודש – הוא אחד מאלבוממי הגיטרות המיוחדים ביותר שיש, שמציע למאזין חירטושי גיטרות חורכי-אפקטים לצד ניסיוניות קרואט-רוקרית, שירים הזויים ואווירה סהרורית, והכל-הכל במעטפת של הדפסה פרטית. מה יש לא לאהוב כאן?

טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה

Grateful Dead – 18/09/87 – Madison Square Garden, New York

לפעמים זה מרגיש כאילו להקות מהסיקסטיז צריכות להתנצל על כך שהן שרדו עד לאייטיז. אחד האשמים המידיים הוא כנראה הסינתיסייזר, האחראי העיקרי על הסאונד החדש, המכני, והכל-כך אייטיזי שהרבה מאיתנו אוהבים להתנער ממנו כאילו היה דבורה שבטעות נכנסה לנו לתוך השרוול. מצד שני, אפשר להבין את זה – הסינת' לרוב החריב את חותמת-הצליל שלמדנו לאהוב, והסאונד השתנה עד לבלי הכר. אבל מצד אחד, אולי אנחנו פשוט מסתכלים על זה לא נכון: אחרי הכל, לא מפסיקים לקרוא ספר בפרק הלפני-אחרון, רק בגלל שמופיעות בו דמויות חדשות, או כי הקצב והטון בו שונים. וזה מה שזה, בעצם: פרק חדש באותו הספר.
ב-1979 קית' פרש מהדד ביחד עם אשתו, דונה, בדרכם אל עתיד קצר וקודר. ברנט מידלנד נכנס במקומו לעמדת הקלידן (וגם תרם מקולו, על הדרך) וגם בזכותו הדד באייטיז נשמעו ונראו אחרת. כן, בזכותו – בכל זאת – מדובר בעשור המוצלח ביותר של הלהקה, כאשר חציו השני (87'-90') נחשב לתקופת הזוהר האחרונה של הדד, תקופה ששווה להכיר, למרות הדעות הקדומות.

הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו

Mayo Thompson – Corky's Debt to His Father – 1970

בערב ה-28 בספטמבר 2013, אדם לבן-שיער נשען על המעקה ב-"טברנה של טרנר", מביט ארוכות בנהר ובסירות המוארות שחולפות בו, ומהרהר. הדיסקית האדומה של השמש כבר נבלעה מאחורי האופק והעיר לואיוויל כבר התחילה להתנמנם לה בדרכה למחר; אלא שבטברנה, לעומת זאת, עמד להתרחש מאורע היסטורי – מאורע שמשך מספר זעום של אנשים מוזרים כמו שיתושים מגיעים בסוף הקיץ לפלורסנט דולק במרפסת – חלקם הגיעו אפילו מעבר לקצוותיה הרחוקים של מדינת קנטאקי. האדם לבן-השיער נראה קצת כמו בלש פרטי משנות ה-30, בעודו עוטה מעיל שחור ארוך, חולצה מעומלנת, ולראשו חובש כובע פדורה רחב-שוליים. הסנטר היציב שלו מעיד כי הוא הכין את עצמו היטב למאורע הזה, אך בעיניו עדיין ניכרת נדידת מחשבותיו למקומות רחוקים וזמנים אחרים. הלהקה שלו, בינתיים, מסיימת להתארגן על הבמה, ולקול מחיאות-כפיים דל הוא תופס את מקומו על הבמה, מרכיב את ה-iPad שלו על המעמד המיוחד ופותח את תיקיית הליריקס ביד אחת, בעוד היד האחרת אוחזת בצווארה של הפנדר Jaguar הלבנה שלו.
"אני לא מאמין שאני רואה את זה," אומר בחור צעיר שתפס מקום בשורה הראשונה מתוך שלוש.

46 שנים קודם לכן, אותו אדם לבן-שיער עמד על במה אחרת בפסטיבל הפולק של ברקלי 1967, אלא שאז השיער שלו היה הרבה יותר ארוך, מפוזר ושחור. בסופה של אותה הופעה, אישה אחת צרחה והתעקשה שקטעי הפריק-אאוט עמוסי הפידבק של הלהקה הזו הרגו לה את הכלב.

כל הצינור

Fifty Foot Hose – Cauldron – 1967

לכוד בתוך פקעת הזמן והמרחב של 1967 וסן-פרנסיסקו, הוא הצינור בן חמישים-הרגל. אחרוג ממנהגי מעורר-הסלידה ולא אמשיך לטחון את המטאפורה הזו לאבקה דקה, אלא פשוט אשאל: מתי – ותענו לעצמכם בכנות – מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שכמעט וגרם לכם לנזק מוחי? אלבום שרדף אתכם בלילה, והמשיך לרדוף בבוקר שאחרי; אלבום שמשך אתכם להאזנה שנייה, במהלכה תפסתם את עצמכם מבעבעים רוק ושאר אנזימים רטובים בזווית-פיכם – התשובה, קרוב לוודאי, היא 'מעולם לא'. ובכן, כנראה שעוד לא הגעתם ל-"Cauldron". מזל טוב.

הביצה שהפכה לפרח

13th Floor Elevators – Easter Everywhere – 1967

על מעט אלבומים כתבתי בידיים רועדות; לאורך החודש האחרון ערכתי, מחקתי, ושכתבתי כל-כך הרבה פעמים את הטקסט, עד שלא דמה בדבר וחצי-דבר לכוונתי במקור. ניסיתי, כהרגלי, להמנע משימוש בסופרלטיבים, אך חומת ההערצה עליה אני מהלך כעת הינה דקה מאין כמותה; וכמוני, רבים אחרים יעידו כי אלבומם השני של ה-'13th Floor Elevators' הוא יצירת-המופת שלהם, המגנום-אוֹפּוּס של השילוש הפסיכדלי הקדוש – טומי הול, רוקי אריקסון וסטייסי סאת'רלנד. במבט-על, נדמה ש-"Easter Everywhere" הוא הפסל שנוצר מן החומר הגולמי עליו המעליות עשו ניסויים באלבומם הראשון; ועם רצועות שהן לא פחות מהִתגלות דתית, קשה שלא להצטמרר ולכרוע ברך בכבוד אין-קץ לעומת אלוהי-הפסיכדליה.

סאנשיין דיי-דרים: הזיית יוגורט קייצית

GRATEFUL DEAD – 27/08/72 – Old Renaissance Faire Grounds, Veneta, Oregon

שני דד-הדס יושבים בניחותא בסלון המעושן שלהם ומאזינים להופעות של הדד. שניהם מזמזמים את מילות השירים, לעתים בהתלהבות, עד שאחד מהם מגלה שהוא שכח איך מתחיל הבית הבא, ומנסה במשך כמה שעות לתפוס את תשומת-לבו של חברו. משהצליח לבסוף, שאל – "תגיד, איך השיר הזה ממשיך?" חברו מפסיק לזמזם, תולה בו צמד עיניים אדומות, ושואל בתמהון – "איזה שיר?"

זו אחת מתוך כמה בדיחות ישנות שאני מכיר על דד-הדס. מוצאן די ברור – קל מאוד להתבדח על חשבון האהבה חסרת-הגבולות שהדד-הדס מביעים כלפי כל הקשור לגרייטפול דד; המיסיונריות – שלעתים גובלת בפאנאטיזם – היא חטא שאף אחד מאיתנו לא חף ממנו. באמת. קרה ונפל עליכם דד-הד בנסיבות המתאימות – פנו את השעתיים הבאות והואילו להעלות את סף הסבלנות שלכם למקסימום; ואם תצליחו לקלוט משהו בין כל הצחקוקים, תנועות הידיים המוגזמות, החיבוקים והבזקי האושר – אולי גם תגלו שמהשיחה הזו אתם לא תצאו בלי שיעורי-בית. כמעט תמיד, שיעורי הבית יורכבו מרשימה של הופעות מומלצות, רשימה שאמנם תשתנה בהתאם להעדפותיו של אותו הדד-הד שנפל עליכם, אבל רוב הסיכויים הם שהרשימה תכלול בראשה שתי הופעות – קורנל 77', ועוד אחת – ה-27 באוגוסט 1972 – שבכלל התקיימה כדי לעזור לסופר קן קיזי למכור יוגורט.