"אלמלא רחמים"

#
[2,600 מילים]

הסוף התקדם לעברנו במהירות אדירה; גם הפעם היה זה נדמה כאילו חור-היציאה שואב אותנו החוצה, ומשליך אותנו לריק – קצת כמו שביצה נפלטת אל העולם שבחוץ – אלא שבמקום ליפול מטה, המשכנו לצוף קדימה באותו קצב-השיוט הנינוח ממנו נקרענו לתוך העל-חלל. לא אהבתי את זה, בלשון-המעטה; רציתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
ההלם, שמשכו התקצר ככל שמניין הקפיצות שלנו הלך וגדל, התחלף בהלם מסוג אחר; מוחנו עוד ניסה לעכל את הכדור הכחול שצף מולנו – וכבר שמענו את קול החבטה העמום. ידעתי מה משמעות הקול, וכמותי גם שלושת אנשי-צוותי.
ספינה נוספת.

מילא, אם הייתה זו ספינה נוספת של צי הסיירים שלנו – אבל תחושת בטן, שמקורה בניסיון-עבר כואב, בישרה לנו את שחששנו ממנו יותר מכל.
"חייזרים ארורים!" זעק זוֹז-12, תוך שמעט השתנק. רַאר-7 מיהרה לטפוח על עורפו ושחררה מגרונו שיעול. נותרתי במקומי ולא הוצאתי קול; ידעתי כי לכל מילה שתצא מפי תהיה משמעות הרת-גורל.
"הם עקבו אחרינו גם לכאן," אמר גיפּ-9, אצבעו עוקבת אחר מסלולנו במפת המרחב הגלקטי, "הם שוב הצליחו לנחש היכן נסיים את הקפיצה והזינו נתונים זהים. אתם עדיין חושבים שזה במקרה?"
"חסל אותם!" קרא זוֹז-12 ממקום מושבו, "חסל אותם עכשיו, ללא רח—"
"לחסל אותם?" גיפּ-9 היסה את קולו, "אחרי התקרית בסיגמא? אולי אני מתבלבל, אבל… לא היית שם, זוֹז? לא היית שם כאשר שני מנועי אי-כבידה התפוצצו מבלי שנבין מה פגע בנו?"
"הייתי שם," אמר זוֹז-12, "אתה יודע שהייתי שם."
"ברור שאני יודע, זו הייתה שאלה רטורית," השיב גיפּ-9 ברוגע, "כולנו היינו שם, וכולנו היינו עדים לכך שיש להם משהו שלנו אין; דבר אשר נותן להם יתרון מובהק על פנינו. אלמלא רַאר—" שהלכה בינתיים לצפות בספינת החייזרים מהחלון הקטן שבמטבחון, "—הייתה משרטטת מנוע אי-כבידה וירטואלי חדש בזמן שלוקח לך לחטט באף, לא היינו מסוגלים לבצע את הקפיצות הבאות."
"אולי הגיע הזמן שנדבר איתם," הציעה רַאר-7, בעודה מביטה בשיפוליה הגיאומטריים של ספינת-החייזרים, "ננסה להבין מה בדיוק—"
"—מה פתאום!" זוֹז-12 קטע אותה תוך שניתר על שתי רגליו לעברה, "עם מי תדברי שם? עוד לפני שתפתחי את הפה, הראש שלך כבר יתגלגל לצד השני של החדר. באמת, רַאר, לפעמים את ממש—"
"צודקת," אמרתי, "רַאר צודקת. זה לא יגמר ככה; אנחנו צריכים לדבר איתם. הם יודעים לחשב היכן ננחת בסוף כל קפיצה בעל-חלל, ויש להם דרך כלשהיא לפגוע בספינה שלנו מבלי שנוכל להתגונן. אנחנו לא מכירים אותם. ייתכן שהם מגיעים ממקום בזמן שמקדים אותנו טכנולוגית, אולי בהרבה – ואני לא מוכן להסתכן יותר."
"באל," אמר זוֹז-12, "הם לא ירצו לדבר; אם הם היו רוצים, הם היו יוצרים אתנו קשר. בפעם הראשונה, השארנו להם את הכוכב. נכון, השארנו להם ננס לבן, אבל עדיין – לא חשבנו שנפגוש אותם שוב. אחרי הננס השני כבר כמעט שאכלנו אותה כשניסינו להתקרב. אבל עכשיו – עכשיו זה סיפור אחר! הם לא יודעים שיש לנו עוד כמה טריקים בשרוול." זה היה ברור: הוא רמז על פצצת הנובה שבבטן הספינה. חמום-מוח שכמותו… נענעתי את ראשי בחוסר-הסכמה, והוא המשיך, "באל, תקשיב לי: זה המפגש השלישי שלנו איתם – כלומר, היו להם שלוש הזדמנויות לדבר אתנו."
"ולנו היו שלוש הזדמנויות לדבר איתם," אמרתי. זוֹז-12 נחת בחזרה לתוך מושבו בתסכול, ורַאר-7 חייכה לעברי. "גיפּ," פניתי לטכנאי שלנו, "שלח להם אות כחול. הגיע הזמן לשים לזה סוף."

"רגע, רגע, אני רק רוצה להבין," אמר אַן בעודו מתפקע מצחוק מוזר, כנראה בהשפעת המשקה שהחזיק בידו, "חשבתם שאנחנו עוקבים אחריכם? וש—" הוא תפס את בטנו ועצם את עיניו, משחרר נחירה תוך כדי, "ושגרמנו לשני מנועי האי-כבידה שלכם להתפוצץ?"
שני החייזרים האחרים שהגיעו איתו חייכו בנימוס, אם לא במבוכה מסוימת. כל השלושה היו העתקים מדויקים אחד של השני: גבוהים מאוד, ופניהם הלבנות והחלקות היו מתוחות באלסטיות קרומית שלא דמתה לשום דבר אחר שראיתי בחיי. שלושתם היו לבושים במה שנראה לי כמו חליפת-אימון ורודה.
"טוב, תראה," אמרתי, "גם למקריות יש חוקים – וחוק אחד שאני מכיר אומר שהמקריות מפסיקה להיות מקרית בפעם השלישית." ניסיתי להבין איך החבורה המוזרה הזו מתפעלת את ספינתם ומה תפקידו של מי מהם; כמעט והנחתי שהצוחק הוא הקפטן, אבל אחד משני האחרים הניח על ראשו כף-יד ארוכה ושלדית, וגרם לו להשתתק באופן מידי. חשתי בעורי מתכווץ.
"תוסיף על זה את התאונה שקרתה לכם בסיגמא," אמר השלישי, בעודו בוחן את המטבחון שלנו, "ויש לך סברה מתקבלת על הדעת. אני מבין את זה. אבל, תחשוב על זה רגע—"
"לחשוב על מה?" קפץ זוֹז-12 ממקומו, "אתה צוחק? אנחנו יודעים מה קרה! לא תצליח—"
"זוֹז!" קראתי, "שקט!"
זוֹז השתתק מיד והלך לפינה מרוחקת, מלווה במבטה הדואג של רַאר-7.
"כמו שאמרתי," המשיך השלישי מבלי להתייחס לזוֹז, "אם תחשוב על זה רגע: יכול מאוד להיות שהמפות שלנו זהות, ובהינתן העובדה שמשימתנו משותפת – הרי גם אנחנו ספינת סיור – זהו רק הגיוני שנבחר באותם המקומות לבדיקה קרובה, לא? ומה הסיכוי שמנוע אי-כבידה אחד שלכם התפוצץ עקב תקלה, וגרר בפיצוצו גם את המנוע השני?"
"סביר," אמר גיפּ-9. "מה אתה חושב, באל?"
"את המפה שלנו קיבלנו בגלקסיית-הבית שלנו," אמרתי, "היכן קיבלתם את שלכם?"
"אַן קנה את המפה שלנו בתחנת-דרכים אחת, איפה זה היה, אַן?" האַן שהרגיע מקודם את האַן שצחק משך בכתפיו, "נו, כן, בסארטיליה. מכיר את המקום?"
"כן… אנחנו בקשר מסחרי עם סארטיליה ו—" מחשבה מוזרה אחזה במוחי ולא הרפתה. לאחר זמן מה הצלחתי להבין מה היה לא בסדר. "רגע," אמרתי, "חשבתי שאתה אַן. לא?"
"אה, כולנו אַן," אמר האַן שהרגיע את האַן שצחק. "אנחנו חלק מישות אחת."
"הבנתי," אמרתי, למרות שלא הבנתי כלום.
"לא הבנתי," אמרה רַאר-7, "נגיד ואני אומרת: 'היי, אַן…' – איך תדעו לאיזה אַן אני מתכוונת? נגיד וכולנו באותו החדר, כמו שאנחנו עכשיו—"
"כן, הבנתי את השאלה," אמר האַן השלישי, למרות שהיא בכלל דיברה אל האַן שהרגיע את האַן שצחק, "אין צורך בעוד דוגמאות. כשנגיע למצב כזה, אנחנו נדע למי את מתכוונת."
רַאר-7 וגיפּ-9 החליפו מבטים מבולבלים, והחלטתי לקחת בחזרה את השליטה על השיחה.
"טוב," אמרתי, "אתם יכולים לשתות, לאכול, ואם תרצו – אפילו להישאר כאן ולשחק אתנו משחקי קופסה – למרות שאני חייב לומר לכם, זוֹז מרמה," רַאר-7 פלטה צחקוק מהיר, "אבל חשוב לי שנשים לפני הכל את כל הקלפים על השולחן; אני רוצה שנצהיר כוונות, ונבין איך אנחנו מתכוונים להמשיך. הרי ברור לכם שכוכב-הלכת הזה שלפנינו—" כולנו פנינו לעבר השמשה הקדמית, "—יכול להוות את הסוף למשלחת הסיור שלנו. מבחינתנו, אולי זה הפרס הגדול."
"מובן בהחלט," אמר האַן שצחק, עכשיו ברוגע מוחלט, "גם מבחינתנו זה הפרס הגדול."
"אני אהיה כן איתך—" התחלתי לומר, ושמעתי את זוֹז-12 בולם את פיו בטרם אמר משהו, "המשימה שלנו היא למצוא כוכב-לכת עם—"
"באל!" זוֹז-12 לא הצליח להתאפק, "מה אתה עושה? אתה לא מכיר אותם!"
"נהפוך הוא," אמר האַן השלישי, "אתם כבר מכירים אותנו, ויש באפשרותכם להמשיך ולהכיר אותנו באינטרגלאקטית שוטפת. בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו, חבר."
חשתי צמרמורת מסוימת בראותי את האופן שבו צווארו של האַן השלישי הסתובב לקראת זוֹז-12. ניסיתי להבין מה גרם לי לתחושה הזו; לא הייתי רוצה לחשוב שמדובר בקסנופוביה, שהרי אני כבר מורגל במפגשים מעין אלו עם צורות-חיים אחרות; אם כי… הייתי חייב להודות, ביני לבין עצמי – משהו באַנים האלו הרגיש לי זר מדי מכדי להיות קביל, אפילו יותר מצורות-חיים אחרות שפגשתי.
"סלחו לזוֹז," גיפּ-9 התקרב אלינו מהפינה, ממולל בידו כדור-ספוג – הפתרון שלו לעצבים מתוחים, "הוא מעולם לא פגש… יצורים כמוכם. חוץ מזה, אתם הרי מבינים את הרתיעה מלחשוף מידע בפני מי שעלול להיות, אה, בניסוח עדין – מתחרה ישיר."
"כולנו מבינים את זה, גיפּ," אמרתי, "אבל אנחנו נצטרך להגיע לעמק השווה. אין לנו ברירה; ותסלחו לי, אַן, אַן ואַן, אם אשמע קצת גס: אולי יעזור לתחושת-הביטחון של הצוות שלי—" יריתי מבטי לעבר זוֹז-12, "—אם תחשפו את התוכניות שלכם לפנינו."
"בהחלט," אמר האַן שהרגיע את האַן שצחק, "לגיטימי לחלוטין. אַן, תרצה להמשיך?"
"כן," אמר האַן שצחק, בעודו מניח את כוס המשקה על השולחן שלצדו, "תראו: כוכב-הלכת הזה מושלם עבורנו; קודם כל, יש בו מים וחמצן—"
"—זה עלה באנליזה המוקדמת," אמר האַן השלישי.
"—פוטנציאל משאבים אדיר—"
"—גם זה עלה באנליזה המוקדמת," אמר האַן שהרגיע את האַן שצחק.
"—וחשוב מכל – זה נראה כמו מקום מתאים עבורנו, בו נוכל להקים ענף נוסף מהגזע שלנו. עכשיו אתם מבינים למה ויתרנו על שני הננסים הלבנים?"
"—ננס לבן הוא כמו צעצוע שבור," הוסיף האַן השלישי.
"שאלה," אמרה רַאר-7, מצחה קמוט, "מה תעשו במקרה שבו כוכב-הלכת הזה מאוכלס כבר ביצורים תבוניים?" העברתי את מבטי מן האַן שצחק, לאַן שהרגיע את האַן שצחק, ואל האַן השלישי. לכולם הייתה את אותה הבעת-פנים שהפגינה שלווה, נינוחות ורוגע.
"נשמיד אותם, עד האחרון שבהם," אמר האַן שצחק. השקט אשר פשט בחלל החדר במשך השניות הבאות הופר רק כאשר האַן שצחק לגם מכוס המשקה שלו בקול שאיבה חולני.
המשכנו לשתוק גם לאחר מכן.

"אני אגיד לכם מה," התחלתי לומר לבסוף, "יש כאן עניין, אפשר לומר, עניין מנוגד—"
"—בלשון המעטה!" קרא זוֹז-12, שרעד בזעם. רַאר-7 וגיפּ-9 נראו עדיין המומים מכדי להגיב.
"בהחלט, יש כאן בעיה," המשכתי, בעודי מנסה להישמע רגוע ככל שיכלתי, "והבעיה טמונה בתכניות שלנו לגבי כוכב-הלכת הזה. אתם רוצים לחיות בו ולהשתמש במשאבים שלו, ואילו אנחנו – אנחנו מעוניינים בתושביו החיים, התבוניים."
"אני מבין," אמר האַן שהרגיע את האַן שצחק, או שהיה זה האַן השלישי? לא הצלחתי להבין – בזוית-עיני שמתי לב שהם החליפו מקומות, אך לא נתתי את מלוא דעתי לכך. לפחות הצלחתי לזהות את האַן שצחק הודות לכוס המשקה שהחזיק בידו. "היינו מעדיפים להפטר מכל יצור תבוני," הוא הוסיף.
"אה, אפשר להבין מדוע," אמרה רַאר-7, "אבל בוודאי ששקלתם אפשרות שבה לא תצטרכו להרוג יצורים תבוניים במקום מושבכם החדש, נכון?"
"בוודאי ששקלנו," אמר אחד האַנים – זה שעמד קרוב יותר למטבחון, "אם מדובר ביצורים תבוניים עם פוטנציאל אינטליגנציה נמוך מאלפית האינדקס שלנו, נוכל לחיות לצדם וכך גם ההתגלמויות הנוספות, העתידיות שלנו."
"כלומר," העיר גיפּ-9, סנטרו רוטט מעט, "אם מדובר ביצורים שלא יוכלו לקרוא עליכם תיגר, עכשיו או ביום מן הימים."
"בחיי," אמר זוֹז-12 לאַן שעמד רחוק יותר מהמטבחון, "לא יכלת להגיד מראש שקיימת עוד אופציה שלא כוללת הרג והשמדה?" הוא כנראה התכוון לאַן שצחק, אבל מה זה משנה.
"אם כן," סיכמתי, "אתם מעוניינים בכוכב-הלכת עצמו, ואנחנו מעוניינים בתושביו. בהנחה שתושביו התבוניים לא יהוו, אה, איום עבורכם – אני מניח שנוכל להסתדר בשלום?"
"בוודאי," אמר האַן שצחק, "בוודאי שנסתדר."
"אז כל מה שנשאר לנו הוא לגלות מה חי על כוכב-הלכת הזה," סיכמה רַאר-7 ופלטה אנחה.

החלטתי להמתין עד לשובם של האַנים מן הכוכב הכחול.
גיפּ-9 ציין כי לא פירטתי באוזניהם את הסיבה שבגינה אנו מתעניינים בתושביו התבוניים של כוכב-הלכת. קיימנו שיחה – שהתחילה כמו ויכוח, ואז התמתנה לכדי דיון – בנוגע לבעלי בריתנו החדשים. היה לנו ברור כי הסיכוי שיצא לנו משהו טוב מן הברית שכרתנו עם האַנים הוא קטן מאוד.
"…ואולי הם עובדים לפי פרמטרים אחרים מאתנו," הציע זוֹז-12 – כשהוא מתקרר, יכולת החשיבה שלו מתבהרת עד לכדי יעילות מפתיעה, "מי יודע מה האינדקס שלהם אומר או לפי מה הוא מחושב?"
"כלומר," המשיכה רַאר-7, בעודה מנסה לעקוב אחר קו-החשיבה של זוֹז-12, "אתה חושב שיכול להתקיים מצב שבו לדעתם של האַנים תושביו של כוכב-הלכת הזה לא יהיו אינטליגנטיים מספיק – ובכך יצילו את עורם, ואילו לדעתנו – הם יהיו אינטליגנטיים מספיק כדי לשרת את מטרתנו?"
"אה, כן," ענה זוֹז-12.
"הסיכוי קיים," הסכמתי, "אבל קלוש. תראו, בואו נסכים על דבר אחד – אם הם מחליטים להישאר כאן, אנחנו יורדים מיד לקרקע של הכוכב בכדי לקבוע בעצמנו אם נוכל להשתמש בילידים של המקום. אבל אם הם מחליטים להישאר ולרצוח את כל מי שעלול לאיים עליהם – אנחנו מתחפפים לנקודה הבאה שלנו במפה של גיפּ. מוסכם?"
"מוסכם," אמרה רַאר-7, "ומה אם הם בעצמם מחליטים להתחפף?"
"זו תהיה האפשרות הטובה ביותר," העיר זוֹז-12.
"אם הם מחליטים להתחפף," אמרתי, "אז כנראה שכוכב-הלכת הזה באמת דפוק ואין לנו מה לחפש פה. נחכה שהם ייעלמו קודם לעל-חלל, ואז נצא גם אנחנו; נעמיד במבחן את תיאוריית ה-'קנינו-את-אותה-המפה-בתחנת-דרכים' שלהם, ונקווה שהם אמרו את האמת."
"כמה זמן זה ייקח להם, לדעתך?" שאל אותי גיפּ-9.
"לא יותר מסיבוב מלא אחד של הכדור," אמרתי.
"חצי-שעה," אמר גיפּ ומתח את ידיו לצדדים.
"במונחים של העולם שלנו, כן," אמרתי, "כאן חצי-שעה לוקחת הרבה פחות זמן."

עשר דקות לאחר מכן, ראינו אותם חוזרים לקראתנו.
שני אַנים נכנסו לספינה שלנו. זוֹז-12 התחיל לכסוס את מה שהייתה פעם ציפורן על אגודל יד ימינו, בעוד גיפּ-9 ורַאר-7 התיישבו זה לצד זה, מתוחים ומבוהלים. זרקתי לעברם חיוך של 'הכל-יהיה-בסדר', אבל הם לא השתכנעו. אני בעצמי לא השתכנעתי.
"איפה אַן?" שאלתי.
"אַן נשאר למטה," אמר האַן הימני.
"חזרתם מהר,"
"כן," אמר האַן השמאלי, "לא לקח הרבה זמן לקבוע: התושבים האינטליגנטיים ביותר בכוכב הזה לא מדגדגים את מיליונית האינדקס שלנו. נוכל להרשות להם לחיות." רַאר-7 פלטה אנחת-רווחה שנשמעה כמו משב-רוח קל.
"טיפשים גמורים, מה?" אמרתי בניסיון לא להיראות מאוכזב, "אני חושב שאולי כדאי שנרד לראות בעצמנו."
"בבקשה, חבר," אמר האַן השמאלי, "תרגיש בבית."
שני האַנים הסתובבו כלעומת שבאו, בחזרה לספינתם.
"גיפּ, רַאר, זוֹז," פיקדתי, "קדימה – לעמדות."
"כן המפקד!" קראו השלושה בבת-אחת, ורצו לאייש את עמדותיהם.
"האַנים נשארים כאן. עכשיו הכדור בידיים שלנו; הגיע הזמן שננסה להבין אם אפשר להפוך את הילידים של הכדור הכחול הזה לעבדים ממושמעים."

~~~

לילידים של הכדור הכחול הזה קראו 'בני-אדם' – ועד ליום זה, מבלי לדעת מה אינדקס האינטליגנציה של האַנים אומר, או איפה אנחנו עומדים ביחס אליו – אני מוכן להישבע ש-'בני-האדם' האלו היו היצורים הטיפשים ביותר שפגשתי מעודי.
כל-כך טיפשים, שהייתי מוכן תוך פחות מעשר דקות לעלות בחזרה לספינה ולהמשיך הלאה, אבל גיפּ-9 התעקש שנגבש דעה מושכלת תוך השלמת הבדיקה במלואה – כלומר, שבוע שלם. במהלך השבוע הזה, חיינו לצד בני-האדם בניסיון להבין את פוטנציאל השיעבוד שלהם; במשך הזמן הזה בני-האדם נולדו ומתו, וגילו, משום מה, חיבה מסוימת כלפי וכלפי אנשי צוותי – מה שכמובן החמיא להם מאוד, אבל אני לא השתכנעתי; ילידי המקום, בעיניי, עדיין היו הרבה פחות מפרימיטיביים – הם טבחו אחד בשני ללא רחמים, וסירבו לקיים ציוויליזציה כפי שניסיתי ללמדם.
בסוף היום השישי, רַאר-7 מצאה אותי ומסרה לי מידע שטרד את מנוחתי: מסתבר שבין בני-האדם מהלך פחד גדול מפני האַנים.
את האַנים פגשנו לעתים קרובות במהלך ששת הימים הללו, ובכל פעם, למרות שמיהרו לחזור לענייניהם, היו מנומסים להפליא; תמיד שאלו לשלומי, אך אף לא פעם אחת עלה בדעתם לשאול אותנו על ההתקדמות שלנו או תכלית סיורנו. הם פטפטו ופטפטו על ההתקדמות שלהם בכוכב החדש, ובכל פעם מצאתי את עצמי נודד במחשבותיי למחוזות הבלבול והחשש. האַנים עדיין עוררו בי חשדנות, כנראה מעצם ידיעתי על הגורל שהם בישלו כלפי כל מי שעלול להיתפש על-ידם כאינטליגנטי מספיק בכדי להוות איום עבורם – ואנחנו, ידעתי, הוונו עבורם איום.

ניסיתי לבודד אחד מהם, בכדי לנסות ולהוציא ממנו מידע נוסף בדרכי שיחה מתוחכמות, וביום האחרון למניין שהותנו על כוכב-הלכת – עלה בידי לעשות כן.
בעודי מלווה את האַן, בין פטפוט אחד למשנהו – הצלחתי להבין ממנו כי הם בטחו בנו, וראו בנו בעלי-ברית טובים. האַן אפילו סיפר לי על כוכב-הבית שלהם, ב-רֶדֶקְס שֶפרטוּן – שכונה גלקטית מרוחקת מאוד. הקשבתי קשב רב, ותוך כדי – מבלי לשים לב – ליוויתי אותו עד לפתח משכנם של האַנים – מערה על חופו של ים קטן; ועדות נוספת לבטחון שהם נתנו בי. עדיין, מחשבותיי לא נתנו לי מנוח; מדוע הוא – הם – בטחו בנו – בי – במידה כזו? משהו לא נתן לי להתרכז מספיק  כדי למצוא תשובה. משהו…
ואז, הבנתי מה ראיתי מולי.

לא יכולתי להסתכל – זה היה מחריד, דוחה, מגעיל… ליבי צנח בקרבי. חשתי כי כמה מהם היו עדיין חיים; השאר היו לא יותר מאשר רסק ורוד ועיסתי. בעודנו עומדים בפתח המערה, האַן סיפר לי משהו על הניסוי החדש שהם ערכו – "הם מגיבים אחרת… ניסינו בכמה דרכים… בסוף, זה עובד אבל רק אם —"
אבל לא שמעתי אותו; שדה הראייה שלי הוצר, ומהלכו של העולם שמסביבי הואט עד לכדי סטגנציה מוחלטת. בנקודה הקיצונית הזו, מהירות מחשבתי הועלתה למקסימום.
האַן שהרגיע את האַן שצחק לא נתן דעתו לקרניים החדות שהחדרתי לחזהו, ובמבט קפוא סיים את חייו. את שני האַנים האחרים מצאתי יחדיו, במרחק לא רב משם. נחתתי לפניהם בחבטה אדירה, אבל הם לא נראו מבוהלים.
הם לא ניסו להתגונן, ותוך שעיניהם מפלבלות – הם קרסו בשקט אל מותם.
מצאתי את אנשי הצוות שלי, וסיפרתי להם על מעשיי. זוֹז-12 זהר משמחה, בעוד הבעות פניהם של רַאר-7 וגיפּ-9 היו המומות, מבולבלות.
"ועכשיו," אמרתי, "אל תנסו להתווכח איתי – זו פקודה; תכניס את זה לפרוטוקול, גיפּ, זה חשוב: תאספו את עצמכם מכאן לתוך הספינה שלנו, וצאו לכיוון הבית. דווחו כי כוח-המשימה שלנו הצליח למצוא מועמדים פוטנציאליים, וכי אני, באל-1, נשאר בכדי לפקח על התפתחותם של העבדים המיועדים. מסרו כי סיום הפיקוח נתון להחלטתי, וכי קיימת אפשרות קלושה שאחזור, ביום מן הימים, בידיים ריקות – אם כי לא סביר שכך יהיה. פיתחתי אמון ביכולת של בני-האדם," שיקרתי, "ואני מאמין שהם יתפתחו באופן הדרוש לנו. מובן?"
השלושה הנהנו לאות הסכמה. "אם כן, נתראה בעוד הרבה מאוד זמן."
אנשי הצוות שלי חיבקו אותי. הם עדיין נראו מבולבלים, אבל ידעתי שהם יבצעו את פקודותיי במלואן.
"אה, ו… – הפעם זה לא לפרוטוקול," אמרתי, "מצאתי בית חדש לפצצת-הנובה שלנו." מסרתי לזוֹז-12 את המיקום שנתן לי האַן שהרגיע את האַן שצחק, "השמידו אותם, עד האחרון שבהם."
פניתי מהם הלאה – אל עבר עיסוקי החדש.
אל מלא רחמים, זה אני.