Anonymous – Inside the Shadow – 1976
"I call them shadows, as do all who possess the power to walk among them. We select a possibility and we walk until we reach it. So, in a sense, we create it. Let’s leave it at that for now."
― Roger Zelazny, The Guns of Avalon
אלף-תשע-מאות-שבעים-ושש הייתה השנה במוזיקה בה הלפיד החליף ידיים.
היד החדשה, הייתה כמובן שייכת ל-Pאנק-רוק: בחודש אפריל של אותה שנה מדוברת, יצא האלבום הראשון של ה-Ramones והציג לעולם 21 רצועות אנרגטיות, בעלות קצב מהיר וחדוּת שלא נשמעה כבר הרבה מאוד זמן בעולם – עולם ששאל את עצמו איך אפשר לדחוס 21 רצועות בפחות מחצי-שעה, אבל זו הייתה בערך השאלה האחרונה שהוא שאל את עצמו לפני שדחק את גופו השמנמן לתוך מעיל עור שחור. ה-Ramones, בסופו של יום, עשו רוק'נ'רול קצר וטוב ברוח הגאראז', כמו שעשו בימים שקדמו לארט-רוק, הפרוג-רוק, הרוק-פסיכדלי והרוק-ניסיוני, כך שאי-אפשר להגיד שהם המציאו את הגלגל – אבל היה זה גלגל אחר, כזה שגרם לגלגל המוכר יותר להתפס כ… מרובע.
הדרך הישנה, שהעדיפה מורכבות שירית, נתפסה כמיושנת וחסרת-תוחלת. בתקופה הקצרה הזו, שבין שנת 1965 ל-1976, המוזיקה שינתה את פניה והחליפה את עורה בקצב קדחתני, ותתי-ז'אנרים נולדו באותה מהירות שבה באים לעולם גורי-ארנבים קטנים, עירומים וחסרי-משמעות. החופש והחופש האמנותי שגשגו תחת שמיים שהחליפו תדיר צבעים, והיה נדמה שהכל היה יכול לקרות – ובמבט לאחור, אפשר להגיד שהכל באמת קרה בחלון הזמן החמקמק הזה.
וממש לפני שחלון הזמן הזה נסגר כמו חור-תולעת ב-"גולשים בזמן", באותו חודש אפריל של אותה שנה גורלית, יצא אלבום שהוא – מבחינה מוזיקלית – חגיגה של כל מה שהיה טוב באותה תקופה קסומה; בין אם זה בחופש המוזיקלי, הוייב האוורירי, השירים המצוינים או הביצועים מרהיבי-האוזן – האלבום הזה, על שמונת-שיריו, הוא כנראה יצירת-המופת האחרונה של הימים ההם שיצאה בזמן אמת. ולמרות זאת, ולמרות שיצא בלייבל גדול מאוד, לא רבים שמעו על קיומו.
ולמה לא רבים שמעו על קיומו?
נתחיל בעובדה ש-גדול מאוד הוא שם הלייבל הקטנטן בו האלבום יצא ("A Major Label"). זה, פחות או יותר, עונה על השאלה.
האלבום "Inside the Shadow" של "Anonymous" יצא בהדפסה פרטית ונפל על מספר קטן מאוד של אוזניים ערלות. שמונה ימים בלבד לאחר לידתו, האלבום הראשון של ה-Ramones יצא לאור, חור-התולעת נסגר לחלוטין ו-Inside the Shadow נותר גלמוד ומיותם בעולם זר, ציני ומנוכר – עולם שהוא לא עולם הבית שלו.
ממרום מושבי בעולם העתיד של 2018, זירת ההדפסות הפרטיות נגישה עבורי ואני יכול לדלות ממנה באותה הקלות בה מזמינים פיצה מהאפליקציה של דומינו'ס. אם, לעומת זאת, מרום מושבי היה בשנה מוקדמת יותר, בה אפליקציות ואינטרנט להמונים טרם התקיימו, הייתי צריך לעבוד קשה מאוד כדי למצוא דרך לשמוע את האלבום. יותר מכך – הייתי צריך לעבוד קשה מאוד כדי שבכלל אשמע על האלבום. לכן אני מלא הערכה כלפי אותם ציידים – (אתם יודעים מי אתם) – שקנו ספרים, החליפו קלטות ודיסקים בדואר, והשקיעו הרבה מאמץ בהגעה לפינות הרחוקות ביותר של זירת ההדפסות הפרטיות. האמינו לי – הו, אתם, הציידים – לולא ביצעתי פשע ונולדתי לתוך תקופה בה הכל הרבה יותר זמין בשבילי, הייתי יכול להיות אחד מכם.
קשה לי לתפוס את מלוא-המשמעות של העובדה הזו, אבל אנחנו באמת חיים בעולם שבו הכל זמין ובמרחק-נגיעה. ולמרות זאת, לא שמעתי על האלבום הזה עד אשר שלפתי רי-אישיו שלו בחנות תקליטים תל-אביבית, והחלטתי לרכוש אותו מבלי לשמוע אותו לפני. הלא תסכימו איתי – מדובר בחוויה נדירה לימינו, ומה גדול העונג שבשמיעת אלבום בסדר גדול כזה בפעם הראשונה!
סוף-סוף הייתי – גם אם לרגע – שותף למלאכתם של אותם ציידי ההדפסות-הפרטיות. הרגע הזה הסתיים בשניה שהרצתי את שם האלבום במנוע-החיפוש של גוגל; הקסם התפוגג, הרגשות נחרטו – ובין כל אלה גיליתי ש-Inside the Shadow נחשב לגביע קדוש בקרב אספנים וציידים למיניהם.
כל אותם ציידים ותיקים (ומלקטי-מידע אינטרנטי כמוני) יודעים במה אנו עלולים להתקל בעודנו חוקרים את עובי-הקורה של אותו ממלכה מוזרה – ממלכת ההדפסות-הפרטיות. זו-היא ממלכת הביזאר, העקום והרעוע – ולא מן הנמנע שבדרך נכיר דמויות הזויות ומרתקות, ומוזיקה שכאילו נלקחה מחלום של מישהו אחר. הדרך הפכה לאמצעי, ואותם יהלומים מעוותים הם המטרה. לפעמים אנחנו נתקלים במשהו שהוא – אפשר לומר – סטרייטי, ואולי בשל כך פחות מעניין לנו את האוזניים – אוזניים ששמעו כבר הכל, כך אנחנו חוששים. לעומת זאת, רק לעתים רחוקות מאוד אנחנו נתקלים בדבר שהוא – על פניו – לא ביזארי, לא עקום ולא רעוע, ובאותה נשימה – משהו שהוא, מבחינה מוזיקלית, כל-כך טוב, שהוא נותר מעניין.
Inside the Shadow הוא אלבום מעין זה. מדובר ביצירת-מופת של הרכב חמקמק בשם Anonymous, ושל המוח שמאחורי השם – רון מטליק (Matelic). והסיפור שלו, כמובן, מתחיל הרבה לפני 1976.
~~~
סדרת האוספים "Back from the Grave" של Crypt Records אולי לא נהנתה מתהילת-עולם (בע"מ) כמו מקור השראתה, ה-Nuggets (או אפילו ה-Pebbles), אבל כמו מועדון הדאנג'ן בלילות שלישי – כל משוגע-לדבר יאמר לכם שאתם חייבים לעבור שם לפחות פעם אחת בטרם תעברו לעולם שמעבר. בין כל החומרים המצוינים והמצוינים פחות שתמצאו בחלק השלישי שיצא ב-1984, בוודאי תתקלו במפלצת הפאזז שמגיעה ממש לקראת סוף האלבום, תחת השם "We're Gonna Love". זו תהיה הפעם הראשונה שאוסף כלשהו יכלול את אחד מששת שיריה המוקלטים של "Sir Winston & The Commons", והפעם הבאה בה זה יקרה שוב תהיה רק ב-1992, באוסף הנדיר "Hoosier Hotshots", שם ייכלל שירם "One Last Chance".
רון מטליק וג'ון מדבשצ'ק (Medvescek), שניהם ילידי ה-"Hoosier State", הכירו אחד את השני עוד מהגן, אבל רק בסביבות גיל 14 התחילו להסתובב ביחד. הם ראו ביחד כמה הופעות חיות והחליטו להקים להקה. מטליק ידע לנגן כמה אקורדים על היוקולילי ושמח לגלות שהפנדר שהוריו קנו לו לא הייתה שונה במיוחד, פלוס-מינוס כמה מיתרים. מדבשק רצה לתופף, וברגע שהצליח לשים את ידו על מערכת תופים, שני חברים נוספים מהשכונה הצטרפו לשגעון – דן בסור וג'ו סטאוט, שבתורו הכיר לחבורה את גארי קרופורד. ביחד הם נקראו "The Illusions", ואז "The Suspicions", אבל רק ב-1963 הֶרְבּ קרופורד החליף את גארי קרופורד (אין קשר משפחתי בין השניים!) והלהקה רצתה לשנות את שמה למשהו שישמע קצת יותר אנגלי. ואם תצליחו לחשוב על משהו שנשמע יותר אנגלי מ-Sir Winston & The Commons, תגידו לי.
בהתחלה – ניחשתם נכון – הם עשו surf, אבל הסגנון והשאיפות של החמישייה השתנו בעקבות ובהתאם לפלישה הבריטית שהגיעה עם הביטלס, הקינקס, היארדבירדס והסטונס, בתוספת אמריקנה בירדזית. ב-1965 Sir Winston & The Commons ליוו את Rojay Gotee, מוזיקאי מקומי, בהקלטת הסינגל "Thunder 'N Lightnin" – מה שכנראה הופך את הסינגל לחומר המוקלט הראשון שלהם. הסינגל הראשון שלהם, "Come Back Again / We're Gonna Love" יצא במאי 1966, והשני – "Not the Spirit of India / One Last Chance" יצא בשנה שלאחר מכן בלייבל – שימו לב לשם – "Nauseating Butterfly", והציג סגנון קצת יותר פולקי (אבל לא יותר מדי).
לדעת רון מטליק, כנראה שהסיבה להצלחה המקומית של הלהקה נעוצה בעובדה שלא היו הרבה להקות באינדיאנה של אותן שנים; מצד שני, קשה שלא להבין את ההתלהבות האפשרית של הקהלים ב-66/67 לנוכח החומר המקורי שהציגו בסינגלים, מה שנותן לנו אמת-מידה מסוימת באשר לאיכויות הביצועים שלהם לגרסאות כיסוי של שירים יותר פופולריים מהתקופה.
בפסגת תהילתם, Sir Winston & The Commons חיממו את הבירדס ואת הביץ' בויז. הם עברו לקליפורניה כדי לנסות ולעשות את זה בגדול אבל אחרי חצי שנה הם הבינו שמספיק להם. הלהקה התפרקה לקראת 1970, וכל אחד הלך לדרכו.
מטליק המשיך לנגן בבארים מקומיים, עד שלבסוף איחד כוחות עם חבר-הילדות שלו, מדבשצ'ק, בלהקה בשם "Cock Robin" שאפילו הקליטה כמה שירים אבודים. יחדיו הם גם המשיכו לתקופה קצרה בלהקת הפיוז'ן "Ghandharvis". בינתיים, בסביבות 1972, ג'ו סטאוט הקים להקה בשם "Madison Zane", יחד עם זמרת נהדרת בשם מרשה רולינגס ובסיסט בשם גלן וויבר (Weaver). מטליק אפילו הצטרף אליהם לתקופה מסוימת, וכך הכיר את וויבר; את מרשה רולינגס, לעומת זאת, הוא הכיר עוד מתקופת Sir Winston & The Commons, כשהיה פוגש אותה במסיבות וכינוסים ביתיים לא-רשמיים. מרשה הייתה מגיעה עם אחותה, פאטי, ומטליק היה מלווה את שתיהן עם הגיטרה שלו. בכל אופן, "Madison Zane" לא האריכה ימים – אבל וויבר – דד-הד בכל רמ"ח איבריו, שהעריץ גם את ג'ק קאסדי – הצליח להדביק את מטליק בהתלהבותו, ועשה לנו טובה גדולה מאוד כשהסב את תשומת-לבו של מטליק לאלבומם הראשון של Fleetwood Mac בעידן לינדזי באקינגהם וסטיבי ניקס.
בתוך מעגל החברים המורחב של מטליק נמצא גם את ג'ים ספנסר – חבר ילדות נוסף, שהתחתן בהמשך עם בחירת-לבו ועקר למילווקי. כשהיה חוזר לבקר את אמו מדי פעם בפעם, היה מתקשר למטליק והשניים היו נפגשים ומנגנים ביחד. ספנסר היה בעצמו גיטריסט וכותב מוכשר, ובמשך חייו הספיק להוציא לאור שלושה אלבומי פולק-רוק / סינגר-סונגרייטר. יום אחד, הציע למטליק הצעה מעניינת: להקליט אלבום באולפן הביתי שלו במילווקי. מטליק הסכים, וביחד עם מדבשצ'ק, וויבר, ורולינגס – החבורה החלה בבניית השירים שיכללו באלבום; חלק מהשירים – כמו J. Rider, או Shadow Lay – כבר היו קיימים, אם כי במתכונת אחרת, והיה דרוש להם ריענון רעיוני ומבני לקראת ההנצחה המוחלטת על גבי ויניל. הלהקה, שהוקמה לשם הקלטת האלבום ותו לא, זכתה לשם "Anonymous", מאחר ולפי מטליק – 'לא הייתה להקה רשמית'.
בחודש אפריל של 1976 הודפסו 300 עותקים מן האלבום "Inside the Shadow". 'הלהקה הלא-רשמית' שענתה לשם "Anonymous" הקליטה אלבום מופת ואת אף-אחד זה לא עניין באותה עת, למרות שהלייבל הקטן של ספנסר – כאמור, "A Major Label" – עשה כל שיכל בכדי להפיץ את האלבום, אבל היעדר חומר שיווקי, תמונותיהם של חברי הלהקה, או עניין (1976, תחילתו של עידן הPאנק) – גרמו לכך שרוב העותקים הופצו בין חבריהם של מטליק, רולינגס, וויבר ומדבשצ'ק במחיר של $5 לעותק.
באותם חמישה דולרים, המקורבים נהנו – או שלא – משמונה שירים שהם מעבר לכל סופרלטיב. רמת הכתיבה, ההלחנה, והביצוע הייתה אמורה לשים את האלבום הזה בשורה אחת עם כל הגדולים. אפשר לומר שכמעט כל הלהקות שמטליק העריץ, תרמו אלמנט משלהן לאלבום הזה, ובעוד מטליק מנצח על מלאכת ההרכבה הייחודית של שירי האלבום – הצליל של Anonymous הוא שילוב של הכל ובו בזמן יחיד ומיוחד. התחושה היא סן-פרנסיסקו של 1967-68, וההרמוניות הקוליות עם רולינגס הן מהטובות ששמעתי – בניגוד ללהקות אחרות (אהמ, ג'פרסון איירפליין) בהן די ברור מי כאן הבוס(ית), השירה כאן דמוקרטית לחלוטין ואף-אחד לא מנסה לדרוך על חברו.
ואולי, הגדולה האמיתית של Inside the Shadow היא העובדה שהאלבום הזה נשמע כמו אלבום מ-1976, מבלי שיתחנף יותר מדי לוייב הווסט-קואוסטי של 1967-68. עבודת הגיטרות של מטליק היא באמת חד-פעמית, בין אם בליווי לשירה (אגב, תפקידי הגיטרות-בס-תופים הוקלטו ביום אחד, ותפקידי השירה והתוספות האחרות במיקס ביום אחר), או בין אם בקטעים האינסטרומנטליים והאווריריים.
מרשה רולינגס מתגלה כזמרת מדהימה, וקל מאוד לדמיין קול כמו שלה מככב במצעדים. וויבר עושה חסד לגיבוריו עם עבודת-בס פנומנלית, ועל עבודת-התופים של מדבשצ'ק ניכרים עידן הגאראז' והפיוז'ן-רוק בד-בבד, מורכבות שהולכת יד-ביד עם מלאכת ההלחנה המתוחכמת של מטליק והמשקלים המשתנים. אולי כדאי שתקשיבו לרצועה האחרונה, "Baby Come Risin" כדי להבין את גודל המאורע.
עם היציאה של Inside the Shadow, מטליק ניסה לתת דחיפה אחרונה לקריירה המוזיקלית שלו והקים עם חברי Anonymous את J. Rider (על שם הרצועה השניה באלבום), הרכב שנועד להופיע – והוא אכן הופיע, לכל אורכה ורוחבה של מדינת אינדיאנה. J. Rider הקליטו עוד שישה שירים, בהם ביצוע מחודש ל-"We Got More", ואם ב-1976 זה לא הצליח – אז בוודאי שב-1979 מוכת הדיסקו זה לא יקרה, ו-J. Rider התפרקו. ב-1981 היה ניסיון נואש אחרון להוציא את Inside the Shadow, הפעם עם עטיפה שונה ומעודכנת יותר לרוח התקופה, אבל כנראה שזה היה חסר סיכוי מלכתחילה. מטליק מצא עבודה בתור מתכנת מחשבים, מדבשצ'ק התחתן עם פאטי רולינגס, אחותה של מרשה (זוכרים אותה?), וחוץ מספנסר, שהלך לעולמו ב-1983, שאר גיבורי הסיפור העבירו את רוב שנות השמונים והתשעים בחיק המשפחה והעבודה היומיומית שכל אחד מצא לעצמו.
שנות השמונים והתשעים היו גם העשורים שבהם האלבום החל לצבור עדת-מעריצים, וקלטות שלו החלו להחליף ידיים. ב-1996, OR הוציאו לאור (סליחה) את ההקלטות של J. Rider בתור אלבום בן 6 רצועות, בשם המתבקש "No Longer Anonymous", וב-1997 יצא מחדש גם Inside the Shadow. החשוד המיידי, Akarma, לא איחר להופיע גם כן, וב-2001 הוציא את האלבום עם העטיפה המחודשת של ההוצאה השניה של האלבום. רק ב-2013, הלייבל Machu Picchu הוציא את האלבום באופן החוקי ביותר, על גבי ויניל ודיסק, אבל הפולני שבי (לא באמת) פשוט חייב לספר לכם על שתי הסתייגויות עיקריות:
1 – קודם כל, המאסטרים של האלבום נעלמו, ובכל גרסאותיו המאוחרות, גם זו בזו האחרונה – נעשה שימוש בעותק של ההוצאה המקורית; ועל כן, לא מן הנמנע שמפגעי השימוש שעיטרו את העותק המקורי, יעטרו באופן עקיף גם את זה החדש שאני מחזיק בידי – ואותו הדבר מתרחש גם בגרסת הדיסק.
2 – אם יש חסרון אחד באלבום הזה, או כזה ששווה איזכור בכל אופן, הוא כנראה ההפקה הדלה ממנה האלבום לא נהנה תחת המייג'ור לייבל של ספנסר. הצליל מעט דחוס, ולא תמיד כל התפקידים נכנסים לאוזן במלוא-תפארתם, כפי שהיו ראויים להכנס. אבל – לולא ספנסר, האלבום הזה לא היה מתקיים, ואז לא היה לי על מה להתלונן, ובכלל, לכתוב. אז fuck me.
ב-1999, Sundazed הוציאו את שני הסינגלים של Sir Winston And The Commons על-גבי EP בשם "We're Gonna Love". אולי הם גם היו יכולים להכניס את שני השירים המוקדים יותר, "All the Time" ו-"No Sorrow", שיצאו רק על-גבי אצטטים באפריל 1966 – אבל כך או כך הם עשו טובה ענקית לעולם. ב-2002 Sir Winston & The Commons אפילו התאחדו כדי לנגן באירוע התרמה באינדיאנה, ביחד עם עוד להקות מקומיות. וזה היה זה.
המעגל נסגר סופית עם ההוצאה המחודשת של No Longer Anonymous, שיצאה גם כן ב-Machu Picchu, וכללה בנוסף את החומרים המאוחרים (שנות התשעים) שמטליק הקליט. לדעת הלאמה (פטריק לונדברג) – וגם לדעתי – מדובר בחומרים שלא נופלים בהרבה מהרמה של J. Rider, ומי יתן וכל השירים שמטליק לא הפסיק לכתוב לאורך השנים יוקלטו גם כן.
בנוסף, חשוב לציין שמהדורת הויניל של J. Rider כוללת רק את 6 הרצועות המקוריות, בתוספת קוד להורדת החומרים החדשים של מטליק, בעוד שבמהדורת הדיסק הכל כלול. לא ברור מדוע ולמה הוחלט לעשות כך, אבל אני בחרתי בדיסק.
בינתיים, Inside the Shadow ממשיך להלך קסם על אותם אנשים שהתאמצו והשיגו את האלבום. מאחר וזו-היא לא ביקורת אלא סקירה והמלצה, אין לי באמת צורך להמשיך ולשכנע אתכם. אם קראתם עד לכאן – כנראה שכבר הכרתם את האלבום, או שהוא מתנגן אצלכם ברגעים אלו ממש. אני לגמרי אתכם, ויש בי חלק שמקווה שאולי גם מדובר ברצועה הרביעית והאהובה עליי – "Shadow Lay". והנה, קשה לשלוף אנדרסטייטמנט כזה מבלי להסביר איך ולמה, אבל לדעתי – מדובר בשיר הטוב ביותר שיצא מהסבנטיז. יום יבוא וכנראה תסכימו איתי. הופה.
~~~
אולי אתם זוכרים – ואולי לא – אבל בפרק השלישי של "גולשים בזמן", קווין מלורי והחבורה מגיעים לעולם מקביל שבו 'קיץ האהבה' מעולם לא הסתיים. אמנם מדובר בסדרת מד"ב, אבל אם חושבים על זה – Inside the Shadow בהחלט היה יכול להיות מוקלט בעולם שכזה. ויותר מכך – אולי בעולם מקביל אחר, Anonymous זכו לתהילת-עולם והוציאו עוד שורה של אלבומי-מופת.
"What if you could find brand new worlds right here on Earth? Where anything is possible. Same planet, different dimension. I've found the gateway."
― Quinn Mallory, S01E01 of Sliders
אלא שבמציאות, Inside the Shadow הוקלט בעולם שלנו, וזה שלעצמו מספיק כדי לעודד את המוח הרציונלי בעל דרך-החשיבה הליניארית. ומי יודע – אולי מתחבאים להם עוד אלבומים מהסוג הנדיר הזה, ומחכים שנצוד אותם. אני מוכן לחכות.
###
חומר קריאה נוסף:
1 – ריאיון עם רון מטליק, באתר המחודש של פטריק לונדבורג
2 – עוד ריאיון עם רון מטליק, הפעם ב-It's Psychedelic Baby
3 – ותראו מה זה, עוד ריאיון עם רון מטליק – ב-Nuvo.net
בְּלוֹג וּמָגוֹג 