J.W. Farquhar – The Formal Female – 1973
מחשבה: אם אי-פעם אתגרש מאשתי העתידית – הדבר הראשון שאעשה, לפני שאטביע את יגוני בבקבוק של טאליסקר בגיל שנות נישואיי האבודים – יהיה לקנות מפוחית, מכונת-תופים פרימיטיבית, גיטרה חשמלית ותיבת פאזז. לאחר מכן אמצא דירה מוזנחת ואאטום לחלוטין את החלונות וכל הכניסות האפשריות. אז, כשלא יהיה אפילו צליל אחד שיצליח לחדור מבעד לאיטום – אפרוק את זעמי האצור על אשתי-לשעבר בדרך של הקלטת שירים שהם שילוב הזוי של אסיד-רוק ולאונג'-רגאיי-fאנק-פולק-מה-לעזאזל, לתוך אלבום lo-fi (בו אנגן על כל הכלים בעצמי) וכך בעצם אנציח את זעמי לעולמי-עד.
נשמע לכם ספציפי מדי? אני דווקא מכיר מישהו שעשה בדיוק את זה.
ג'יי דאבליו פארקוהר (J.W. Farquhar) היה בן 25 כשהתחתן, ובן 35 כשהוא ואשתו התגרשו. עשור שלם של נישואין הסתיימו באקורד של יגון מהול בעצב, ופארקוהר, יליד Camden (ניו-ג'רזי), מצא את עצמו עובר לדירה בקומה השלישית שברחוב סואן בפילדלפיה רבתי – כל-כך סואן, שרעש האוטובוסים, הסירנות, הבר הפופולארי שבקומת הקרקע, והיריות האקראיות – גרמו לפארקוהר לקנות חומרי איטום, ולדאוג שאף צליל פוחז לא ימצא את דרכו לתוככי הדירה. פארקוהר לא עשה זאת כי הוא רצה לשכב על המזרן שהוא קרא לו מיטה, להביט לעבר הקיר אכול העובש שהוא קרא לו תקרה, ולהרהר; פארקוהר רצה להקליט אלבום שבו יפרוק את כל שעל ליבו לתוך כמה שירים, ועל ליבו – נכון לאותו רגע נתון – היה הרבה זעם.
"All I needed was a mechanism to fire out my message to the world in plain English. The music just happened to be an effective carrier of the message – you can't make a woman happy."
– J.W. Farquhar
מה אתם תעשו ממש אחרי שתתגרשו?
תפרדו מהילדים (מאלה שנולדו ומאלה שלא) ותוציאו את מה שנשאר מהמשכורת בפאב של היפסטרים? תרססו כתובות גרפיטי שחורות של "זכויות הגבר במשפחה" מתחת לגשרים ברחבי הארץ?
או שאולי תרימו טלפון לעורך-הדין שלכם, ותעזרו לו לרהט מחדש את הסלון? אם כבר, אז אולי תחתכו את הצמיגים של הקיה שלה, ואז תדברו עם עורך-הדין שלכם ותעזרו לו להקים אגף חדש בוילה שלו בקיסריה? או שפשוט תחטפו לה את הפומרניאן ותשחררו אותו במקומות בהם הוא נחשב לארוחת-ערב לגיטימית?
התשובה היא כנראה 'לא' לכל השאלות, אבל היי – כנראה שגם לא תרוצו להקליט אלבום. פארקוהר לא היה היחיד בהיסטוריה שכרך את שמו לז'אנר של 'אלבומי גירושין', ודוגמאות יותר בולטות (או יותר ידועות) הן כנראה "Here, My Dear" של מארווין גיי, וכמובן – "Blood on the Tracks" של מיודענו בוב דילן; אבל מה שכן אפשר לומר, הוא ש-"The Formal Female" של J.W. Farquhar הוא כנראה אלבום-הגירושין ההזוי ביותר שאי-פעם הוקלט.
ישנם אלבומים שכבר למן שלב התכנון, כאילו נדונו להעלות אבק במדף התחתון ביותר של תהום-הנשיה; ואם אתה מחליט להקליט אלבום כשארסנל-הכלים שלך כולל, בין היתר, מכונת-תופים, מפוחית ותיבת פאזז – מקומך בקאלט האבדון מובטח בהחלט.
פארקוהר, שנשר מהקולג' לפני שהצליח לסיים תואר ראשון בהנדסת-חשמל, הנציח את זעמו בעזרת Teac ארבעה ערוצים, והרשה לעצמו להשתובב קצת עם המיקס הסופי. אם תקראו את רשימת הקרדיטים באחורי-האלבום, תגלו ש-Riffery Lowknut ניגן על הפנדר בס, Callust Likfinker אחראי לגיטרה המובילה, ו-Slash Mullethead הוא המתופף. אל תרגישו קלולס אם לא זיהיתם אף אחד מהשמות, שהרי כולם הם אדם אחד – ושמו פארקוהר, שאגב, כן נותן לעצמו קרדיט על מפוחית, גיטרת ליווי, פדאל בס וציור עטיפת-האלבום הנהדרת.
האלבום שזכה לשם המהדהד "The Formal Female" (הרבה יותר טוב מ-"האישה שאיתי") מורכב משתי רצועות ארוכות, ושלוש רצועות ארוכות פחות. עוד על אחורי האלבום נכתב "Excerpts from the rock opera The Formal Female", מה שכנראה מצביע על כך שהתכנית המקורית הייתה גרנדיוזית הרבה יותר. Slash Mullethead, או בשמו האחר, מכונת-תופים, אחראי למימד הסקסי של האלבום, ואם תסלחו לי – מכונות תופים לעד תתקשרנה אצלי לפורנו העלילתי של שנות ה-80. אז כן, סקסי. ואם תתעלמו לרגע מהערה הזו – ובאמת-באמת תחשבו על כך ברצינות – תגלו שאנחנו מדברים כאן על אלבום אסיד-רוק שמשלב מכונת-תופים. תנו לזה לשקוע.
את המימד הליסרגי – מאיישת הגיטרה הראשית, מוצפת הפאזז, של Callust Likfinker – שמשוטטת כאחוזת-עוועים לכל אורך האלבום, והיא אחד האלמנטים המענגים ביותר שבו. מאחוריה – גיטרת הליווי הבנאלית, ביחד עם מכונת-התופים, יוצרים מדי פעם תחושה מוזרה של רגאיי-fאנק-לאונג' שקשה להסביר במילים, אבל השילוב עם הגיטרה הראשית והפסיכדלית וקולו של פארקוהר הוא מעניין ובו בזמן תלוש מהמציאות המוזיקלית אותה אנחנו מכירים.
הליריקה – לפחות במקומות שבהם אפשר להבין את המילמולים של פארקוהר – לרוב תהיה מהולה בסוריאליזם וכעס על אשתו לשעבר. כמו למשל, ברצועה הראשונה והנהדרת שנושאת את שם האלבום:
"You know you can't change her
You know you'll never re-arrange her
The formal… The formal female!"
קצת אחרי תזמון 10:10 פארקוהר עושה למארש החתונה של מנדלסון את מה שהנדריקס עשה להמנון ארצות-הברית. חוץ מזה, 'הנקבה הרשמית' מכילה כנראה את סולו המפוחית המוזר ביותר שאי-פעם הוקלט. כן, בדיוק כך. הרצועה השניה – "The Want Machine" (כן, ליידיז, הכוונה אליכן) – נפתחת במה שהיה יכול להשמע כמו שיר פאבים אירי לולא ידענו באיזו טריטוריה אנחנו נמצאים, והג'אם המוזר שמגיע מיד לאחר מכן ממשיך לתוך דיאלוג מוזר של פארקוהר עם – שימו לב – ה-"Answer Man" שמציג בפניו את ה-'Want Machine'. מיותר לציין שפארקוהר משחק באופן שובה-לב את שני הקולות.
הקונספט עובר בבהירות למאזין, שאולי מתכנן להתחתן ביום מן הימים. מתוך הריאיון הנהדר ב-"It's Psychedelic Baby":
Klemen: Is there a concept behind it?
Farquhar: Yes. You cannot make a materialistic formal female happy.
השיר השלישי – "My Bundle of Joy" – מתחיל כמו משהו ש-Bob Smith (גיבור תרבות נוסף עליו עוד אכתוב) היה יכול ליצור, אבל ברגע ש-אוֹל הֶל בּרייקס לוּס ומכונת-התופים נכנסת לפעולה – הזייה אחרת, מפוייסת יותר, נכנסת לפעולה. ובאמת – כבר לקראת סוף האלבום אנחנו עדים לתהליך שנפשו הזועמת של פארקוהר מתחילה לעבור – התפייסות עם הנקבה הרשמית ועם העולם.
"And when I see her
I open my arms
and greet her"
הרצועה הרביעית – "Where Have You Been" היא כבר פולקית יותר, אקוסטית יותר, ומפוייסת יותר – וכאן קשה שלא להפנים עובדה שהצליחה לחמוק בין כל המוזרות – ג'יי.דאבליו פארקוהר הוא מוזיקאי נהדר. ברצועה האחרונה, "Mansions", אנחנו מקבלים קצת מהכל, וכשהמחט חוזרת למקום והאלבום נגמר – אנחנו יודעים שפארקוהר השיג שלום.
האלבום יצא ב-1973 בלייבל הפרטי "Brainblobru Records" כשהציור היפהפה של פארקוהר מתנוסס על העטיפה, אבל מסיבות כלכליות דאז – הודפס בצבעי שחור-לבן. היום, אחרי שיצא מחדש פעמיים, האלבום זוכה להכרה מסוימת – וההוצאה האדירה של Shadocks עשתה צדק והדפיסה מחדש את האלבום עם העטיפה הצבעונית, כראוי למקור.
פארקוהר המשיך לגור באותה דירה בפילדלפיה עוד 12 שנים, ולאחר מכן עבר ל-Fort Mill שבדרום-קרוליינה, שם הוא מתגורר עד לימינו אנו. ב-1997 הוא הוציא אלבום נוסף בשם "AgentX", שהוא אלבום קונספט שעוקב אחר חייו של חייזר בעל אותו שם האלבום. פארקוהר טוען שהאלבום הוא שילוב של רגאיי, רגאיי הפוך, ספייס, ג'אז, רוק, מוזיקה קלאסית, ומה לא. הזמינות של האלבום היא כרגע בלתי-אפשרית, גם בצינורות הפחות מקובלים, אבל תמיד אפשר לנסות וליצור קשר עם המאסטרו דרך הפייסבוק.
בשני העשורים האחרונים, פארקוהר עוסק בכתיבה תיאולוגית (אפילו פרסם כמה ספרים) – ואם לשפוט לפי עמוד הפייסבוק שלו, הוא אמנם מבלה הרבה בחיק ילדיו ונכדיו אבל מעולם לא התחתן בפעם השניה. אפשר להבין אותו.
האלבום – "The Fomral Female" – הוא אלבום אותנטי לגמרי. בן-אדם אמיתי עם כשרון מסוים, שפך רגשות אמיתיים לתוך שירים אמיתיים. אם כבר נכנסתם לראות את פרופיל הפייסבוק שלו – כנראה שראיתם אדם אמיתי, מבלה לצד אנשים אמיתיים אחרים. זה מה שיפה כאן, בעולם ההדפסות הפרטיות – בין אם מדובר בפיטר גרודזיין וחד-הקרן, או בג'פרי ליברמן והזרע – אלו הם אנשים כמוני וכמוך שהחליטו להקליט מוזיקה, מתוך ידיעה ברורה שהרבה כסף כבר לא יצא משם. מה יותר טהור מזה?
אז נכון, מדובר באנשים קצת מוזרים, וכמוהם המוזיקה שהם עשו. אבל ככה בדיוק אני אוהב את זה, ואני מודה ליקום על כך שהם מתקיימים. בכל מקרה, אם יש משהו שלמדתי היום מג'יי.דאבליו פארקוהר – זה שאם פציעות מסוימות עוברות רק אחרי שמתחתנים – אני מעדיף לדמם לנצח.
בְּלוֹג וּמָגוֹג 
אהבתי. את הטקסט, את הפוסט, הסיפור ועכשיו מאזין אז גם את המוזיקה הזאת, יצר תמהיל מוזר, מיוחד ומעניין. אהבתי גם את התובנות שלו אז, הן די נכונות אגב. חבל על הזאב הזה שהוא הרג, מקווה שלא היתה לו ברירה… חוץ מזה אחלה פוסט…
אהבתיאהבתי
חבר שגר באיזור סיפר לי פעם שמקבלים פרס כספי מהרשויות על הרג והוכחה של החיה המסכנה הזו. לא מן הנמנע שיש אנשים שיהפכו לציידי ראשים.
אהבתיאהבתי