Neon Pearl – 1967 Recordings – a.1967
יולי, 1967. התושבים בכפר קטן וימי-ביניימי במרכז גרמניה מתקשים לישון בלילות; קולות מוזרים שכנראה עולים מאחד הבתים בשעות המאוחרות של הלילה מדירים שינה מעיניהם של תושבי-הכפר – כפר שבו עדיין נהוג לתלות שום בכניסה לבתים כדי להרחיק ערפדים צמאי-דם. כתבות בעיתון המקומי מנסות לפרש את הקולות המוזרים ושלל ספקולציות עולות ונרקמות, חלקן עוסקות ברוחות-רפאים נקמניות וחסרות מנוחה, וחלקן האחר אפילו מתאר נחיתות עב"מ אפשריות בקרבת הכפר.
אותם קולות מוזרים, שהיו בעצם חזרות של להקה אנגלית בשם "Neon Pearl", יזוקקו לכדי עשרה שירים שיוקלטו לקראת סוף 1967 אבל יראו אור רק 34 (!) שנים לאחר מכן, בתור אלבום מוזר, הזוי וחלומי – שלא רבים מודעים לקיומו.
זהו סיפורה הקצר של להקה שהייתה קיימת במשך פחות מחצי-שנה בלבד.
נתחיל מהסוף: שנתיים לאחר שפנינת-הניאון תתפרק, פיטר דאנטון (כותב, מתופף, קלידן וגיטריסט) ישתף פעולה בפעם השלישית עם ברנרד ג'ינקס (בס, קולות רקע) וביחד עם קית' קרוס, הם יקימו את ".T.2", להקת-על שבאוגוסט 1970 תשחרר אלבום בשם "It'll All Work Out in Boomland". האלבום יחשב בחלוף הזמן לאחד מאלבומי הפרוג-רוק הטובים והמהוללים ביותר, ובכלל – כאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר שיצאו מחצי-האי הבריטי. בעידן האינטרנט של שנות-העשרה למאה ה-21, האלבום יזכה למעמד מיתולוגי ורבים ינהו אחר הוצאותיו השונות.
ועכשיו, נחזור להתחלה: שנתיים לפני .T.2, פיטר דאנטון וה-Neon Pearl עשו מוזיקה שונה ו-(לטעמי) הרבה יותר מעניינת מזו של .T.2 – הם עשו פסיכדליה, והם עשו אותה טוב. ממש טוב.
פיט דאנטון הקים את הלהקה הראשונה שלו – "The Nomads" בעודו בן 13. בגיל 14 הוא כבר הופיע על במות. ביוני 1967, אחרי שניגן בכמה להקות אחרות, עלה דאנטון על רכבת לגרמניה ביחד עם שני חברים נוספים , ברנרד ג'ינקס ורוֹד האריסון, מתוך הרצון לכבוש את הקהל הגרמני באנגליוּת השובבה. החבורה פגשה בגרמניה קלידן צעיר בשם פיט בנדר (Bender), וביחד – "Neon Pearl" – החלה לערוך חזרות בביתו של בנדר, לקראת חוזה בן-חודש במועדון "Top Ten" שבעיר זיגן (Siegen).
בכל הופעה, הם היו אמורים לנגן ארבעה סטים בלילה (!), מה שהעלה בעיה רצינית: Neon Pearl לא ידעה לנגן מספיק שירים בשביל למלא כל-כך הרבה זמן על הבמה. הפתרון עלה בדמות רעיון מהפכני – הלהקה תנגן חומר מקורי, אותו כתב דאנטון. הפחד מנטישת הקהל התברר כעקר והקהל הגרמני השתגע על החומרים המקוריים של הלהקה. כנראה שכל הביטלס והסטונס יצאו להם מכל החורים, והחומר המקורי – והפסיכדלי – של פנינת-הנאון, היו בדיוק מה שהקהל הגרמני היה צריך.
ובעוד הלהקה צברה ניסיון עם החומרים המקוריים – 'קיץ האהבה' האמריקאי בדיוק התרחש בצד השני של האוקיינוס. הלהקה התעדכנה בלהיטים העכשויים, ואת חלקם אפילו אימצה להופעותיה. אחד מהשירים הללו היה "San Francisco" (בביצועו) של סקוט מקנזי – מה שגרם ליותר מדי פרחים בסביבת המועדון להיקטף ולקשט תסרוקות.
הופעה של ה-Neon Pearl הייתה מתחילה בדרך-כלל בשני סטים של פופ רקיד, ואז – לקראת הסט השלישי – בנדר היה יורד מהבמה. החומרים הליסרגיים של דאנטון היו שוטפים כל פינה בחלל המועדון; שיר כמו "Dream Scream", היה נמתח ל-10 דקות של פאראנויה ומסיים את הסט. תארו לכם! לאחר מכן, בנדר היה חוזר לקראת סט רביעי, רווי בג'אז חופשי, בו הלהקה הלכה רחוק יותר עם הניסיוניות שלמדה לאהוב.
וגם הקהל המקומי למד לאהוב אותם – עד כדי כך שמועדון ה-"Top Ten" הציע להם לחדש את החוזה לחודש נוסף. החודש השני היה מוצלח גם כן, אבל "Neon Pearl" סירבה לחודש שלישי במועדון – היו להם תכניות אחרות. ג'ינקס חזר לחצי-האי הבריטי, והוחלף על-ידי בסיסט גרמני בשם הוֹלגר יונג, בעוד שבנדר הוחלף בקלידן בשם יורגן ארמיש (Ermisch). יחד, המעגל השני של Neon Pearl עבר לבית באותו כפר קטן וימי-ביניימי מחוץ לעיר Kassel – בו האפקטים הניסיונים שיצרה הלהקה בשעות לילה מאוחרות רדפו את שנתם של התושבים המסכנים.
בעיר קאסל, לעומת זאת, לא הובלו בקר וצאן ברחוב הראשי בשעות היום, ולא פחדו מערפדים. "Neon Pearl" עשתה גם שם חיל, אבל לא הרבה זמן לאחר מכן, לקראת סוף 1967 – דאנטון החליט לחזור לאנגליה.
בלונדון, דאנטון איחד כוחות עם ג'ינקס, וביחד עם גיטריסט בשם ניק ספנסר, "Neon Pearl" מצאה מפיץ שהסכים לממן להם כמה ימים באולפן הקלטות, בהם תנסה הלהקה להקליט כמה שיותר שירים. הלהקה הצליחה להקליט שישה שירים ועוד ארבעה שירים (עד כמה שידוע לנו) בהקלטות ביתיות מאוחרות יותר. השירים, היו כמובן אותם שירים של דאנטון עליהם התאמנו על במת ה-"Top Ten" שבזיגן, ועליהם המשיכו להתאמן באותו כפר ימי-ביניימי. התוצאה לא הרשימה אף אחד, ו-"Neon Pearl" התפרקה קצת אחרי ש-1968 התחילה.
עכשיו, נסו לעקוב.
דאנטון וג'ינקס שיתפו פעולה עם ארמיש, שבא בעקבותיהם לאנגליה, וביחד עם גיטריסט מקומי בשם אדריאן גורביץ, הם הקימו את "Please". רוד האריסון יחזור ביחד עם ספנסר כדי להחליף את גורביץ, ויחד עם חלילן בשם רובין האנט – "Please" תתקיים עד לסוף 1969. בו בזמן, רובין האנט והרכב שלו בשם "The Flies" קיבלו את דאנטון לשורותיהם בתור מתופף, ולאחר מכן יצטרף אל אדריאן גורביץ ללהקה של אחיו, פול, בשם "Gun", שם יחליף את לואי פארל. ב-1969, לואי פארל יקים ביחד עם – (אתם עדיין איתי?) – ברנרד ג'ינקס, רוד האריסון, רובין האנט וקית' קרוס את "Bulldog Breed", וישחררו באותה שנה אלבום נהדר בשם "Made in England", ומיד אחריו יתפרקו. בתחילת 1970, קרוס וג'ינקס יאחדו כוחות עם – (טם-טה-דה-דם) – פיטר דאנטון ויקימו את ".T.2" המיתולוגית.
תנשמו.
אני יודע, הפסקה האחרונה הייתה אופרת-סבון, אבל בין כל הבלאגן הזה – חשוב לזכור את העיקר.
אי-שם, ב-1998 הרחוקה, פיטר דאנטון מחליט לשתף פעולה עם Acme Records. ובעשור שלאחר מכן, תחת הלייבל, יצאו שני אלבומים של "Please", אלבום ארכיוני של "The Flies", האלבום היחיד של "Bulldog Breed", כמה הוצאות של ".T.2" כולל האלבום המיתולוגי, והחשוב מכל – ההקלטות האבודות מסוף 1967 של "Neon Pearl", הודות לאצטטים שהשתמרו 34 שנים אל העתיד של 2001.
ההקלטות הנהדרות האלו חושפות אותנו לחומר ששיגע את הקהל הגרמני בזיגן ובקאסל, והדיר את שנתם מעיניהם של תושבי הכפר הקטן; האלבום מייצר אווירה מהורהרת, סהרורית, מרחפת והזויה, וקשה שלא להשבות מרצון. לצד הצליל העמום שמאפיין את האלבום, הריקנבקר של ספנסר נתלית בחלל של אפקטים, ונדחפת קדימה בעזרת מנועי-הבס של ג'ינקס והתיפוף המופלא של דאנטון, שבשירתו החלומית הופך את הרצועות באלבום לבלתי-ניתנות לחיקוי ושיחזור. האלבום מכיל 8 שירים, והוא אחיד ברמתו מתחילתו ועד סופו. כל-כך אחיד, שאחת הביקורות עליו מתרכזת סביב המונח "מונוטוני". אבל אתם יודעים, אם נקשיב לביקורות הגרועות, יצא שלא נקשיב לאף אלבום.
השירים הנהדרים "Just Another Day" ו-"Going Back" הם שניים מתוך ארבע הקלטות ביתיות ששרדו. מהדורת ה-CD הכילה את שתי ההקלטות הביתיות הנוספות בתור שני בונוסים בסוף האלבום, אבל בהתחשב באיכות ההקלטה הירודה – האלבום בעל שמונת-השירים בהוצאתו המקורית נותר מושלם. השנה יצאה מהדורה נוספת של של האלבום בתקליט בכמות שמוגבלת ל-250 חתיכות, וזו כנראה המהדורה שתוכלו להשיג… אם בכלל. בהצלחה.
בין כל אופרת הסבון ואורגיית ההרכבים הבריטיים, נשתמרו כמה מסמכים יפהפיים מהמוזיקה של דאנטון – והאלבום "1968/69" של "Please" הוא דוגמא נוספת לכך. השירה שלו ממשיכה להדהד לאורך כל הדרך שבין דויטשלנד לבומלנד, אבל אין ספק לדידי שאלבומם היחיד של "Neon Pearl" הוא המעניין והמתגמל מכולם.
תשמעו אותו. תושבי כפר ימי-ביניימי קטן במרכז גרמניה סבלו באימה כדי שיהיו לכם כמעט 40 דקות של אחד מאלבומי הפסיכדליה האטומספריים ביותר שיש בנמצא.
בְּלוֹג וּמָגוֹג 