Uther Pendragon – San Fransisco Earthquake – a.1966-1975
זמן קצר לפני מותו, פטריק לנדבורג ("הלאמה") סיפר על תגלית אדירה בעולם הנכחד של הרוק הפסיכדלי של שנות השישים והשבעים. חשוב להבין – לא מדובר באוצר ככל האוצרות; אלא בגילוי עיר שלמה, מתועדת ומפורטת. לדידם של הארכיאונאוטים – יהיה מדובר ב-"אל-דוראדו" של הרוק הפסיכדלי.
שנה וקצת לאחר מותו של "הלאמה", ו-"Guerssen" שחררו בקול תרועה את הארכיון של "Uther Pendragon" – להקה מסן-פרנסיסקו שהתקיימה במשך יותר מעשור: חברי הלהקה גרו בבתים משותפים, ניגנו שבעה ימים בשבוע, ניצחו ב-'Battle of the Bands', הופיעו על במה אחת עם Country Joe & the Fish בדרייב-אין, ואפילו הקימו עסק משותף ותאגיד מוזיקלי שכלל לייבל ביתי.
ולמרות זאת, במשך 13 שנות קיומם, Uther Pendragon לא הקליטה אפילו אלבום אחד לרפואה, או לפחות סינגל – מה שכנראה מסביר את תעלומת היעלמותה. ממש כמו דמות מפתח לה כל אזכור נמחק מדפי-הספר, גם Uther Pendragon נעדרה מן ההיסטוריה הרחבה של הסצנה המוזיקלית בחוף המערבי.
אבל לא עוד – סוף-כל-סוף, גם אם באיחור של קצת יותר מיובל שנים, אפשר לספר על הלהקה שעברה את כל הגלגולים שבין גאראז' להארד-רוק פסיכדלי, ובכך להחזיר לדברי-הימים פרק שלם שהושמט בעריכה ההיסטורית המעוותת.
… מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל –
וְיָעַל מארק לייטקאפ, ויספר את קורות הפרק הנעלם.
ל"ז
הגרעין של Uther Pendragon היה בצורתו משולש – ומארק לייטקאפ היה צלע אחת ממנו. מרטין אספינוסה היה הצלע השנייה, וברוס מיירליץ' (Marelich) השלים את הצורה. לכל אורך 13 שנות קיומה של ה-Pendragon, הגרעין נותר בעינו ולא השתנה. אחדים הגיעו ואחדים הלכו, הבתים התחלפו, השמות השתנו, הסצנות רפרפו וריצדו ב-Fast Forward – אבל הגרעיון נשאר כשהיה. יותר מכך – המשולש מחזיק עד לימינו אנו בתוספת האחדים שנשארו. עד היום החבורה שומרת על קשר. ככה זה, משפחה – משפחה שכן בוחרים. אבל הייתה לכל אחד מהם גם משפחה מהסוג שלא בוחרים, וכל משפחה כזו הייתה מפורקת, או כזו שהטרגדיה הייתה מנת-חלקה.
השעון עוצר על 1965, ולייטקאפ בן ה-17, מבין שהבחור הגבוה, שלומד איתו בשיעור ספרדית בתיכון שבעיר סן-קרלוס – מנגן בלהקה. ולא סתם להקה, אלא כזו שעושה רוק'נ'רול בזמן שבנות רוקדות להם על הרמקולים. מיירליץ' הסביר ללייטקאפ שזו דרך נהדרת להכיר בנות, ולייטקאפ מיד שינה את סדר-העדיפויות שלו בחיים, וביקש להצטרף ללהקה. אבל מה, הוא לא ידע לנגן – ומיירליץ' הציע ללמד אותו גיטרה בטרם יצטרף ללהקה, שנקראה אז "The Blue Grass Fever", שם שאמור היה לרמוז על אהבתם של חברי הלהקה לבלו-גראס ובלוז. לייטקאפ למד גיטרה במשך שנה, אשר בסופה זכה לאודישן יוקרתי במוסך של דאג. אחרי כמה שירים מקוריים ("House of the Rising Sun", "Louie Louie") חברי הלהקה – שכבר הספיקה לשנות את שמה ל-"Blue Fever" – הסכימו לצרף את לייטקאפ לשורותיה בתור גיטריסט ליווי, בעוד מורו ורבו – ברוס מיירליץ' – מאייש את עמדת הגיטרה המובילה. דאג וויליאמס בקלידים, מרטין אספינוסה (אותו גייס וויליאמס) איש את עמדת הבס, דרק פרנץ' בתופים ודאג וויליאמס בקלידים.
אז לא, לא באמת היו להם בנות שירקדו על הרמקולים. אבל הקשר נוצר, וסדר-העדיפויות התמקד במה שחשוב באמת – להיות בלהקה. 'הקדחת הכחולה' הופיעה במסיבות נוער, ושמה לב שהקהל ממש נהנה כשהם ניגנו את "The Witch" של ה-"Sonics". כל-כך נהנו, שערב אחד הם ניגנו את השיר ארבע פעמים. קיץ 66' הביא איתו תקוות חדשות, וכוונות ברורות – וה-Blue Fever הקליטו שני שירים מקוריים מפרי עטו של מיירליץ': את "Music Box" הנוגה, האטמוספרי והיפהפה, שהשתרע לאורך כמעט 7 דקות שלמות – בהן חלק אינסטרומנטלי וחופשי שלוקח נתח נכבד במרכז השיר. החבורה כל-כך נהנתה ללכת לאיבוד בתוך השיר, עד שביצעה אותו לעתים לאורך שעה שלמה. השיר השני היה "Kristina", שיר שבשמיעה חוזרת נשמע כאילו היה כלוא בתוך תיבה המרחפת בחלל, ומעולם לא הפסיק להתנגן בתוכה. יופי טהור.
שני השירים המופלאים הללו, שחותמים את הקומפילציה של Guerssen, הם לצערנו התיעוד היחיד שקיים להרכב הראשון של ה-Pendragon. הקיץ הסתיים ודרק – המתופף – מצא את עצמו בצבא, והוחלף על-ידי גרי הארדר, ואז על-ידי ג'ורג' מילר. הלהקה רצתה פרונטמן – וקיבלה אותו בדמות פיידן (פיל) הולְמבּוֹ (Fayden Holmboe), זמר מוכשר שידע דבר או שניים על נוכחות בימתית. ואז הבנות החלו להגיע.
עם הולמבו בפרונט, הלהקה המשיכה לבצע קאברים חמים. מחברת שבדרך-פלא כלשהי השתמרה, ובה פירוט ההופעות של הלהקה משנת 1967, מספרת על שירים כמו:
"Night Together", "Evil Hearted You", "Lolly Pop Train", "Kids Are All Right", "I’m Mad", "Heart Full of Soul", "He Was a Friend of Mine", "Mister You’re a Better Man Than I", "I Need You", "Time Won’t Let Me", "Night Train", "Hey Joe", "It’ Won’t Be Wrong", "Feel a Whole Lot Better", "I’m On the Road Again", "Didn’t Have to be so Nice", "Connections, Summer Time", "Here, There and Everywhere", "Sitting By My Window", "Grizzly Bear", ו-"Ain’t No Use".
לצד רשימת הקאברים המרשימה, ה-Blue Notes התחילה להופיע עם שני שירים מפרי עטו של הולמבו: "Peter Pan Blowup" הגאראז'י, הקצר והבועט, ו-"Love Lock Temperature Drop", בו לוקחת חלק דמות נשית לא ידועה. להקת הגאראז' נרשמת לתחרות 'Battle of the Bands' של חברת פפסי באיזור המפרץ – ומנצחת. הפרס: להופיע על במה אחת עם הטיטאנים, Country Joe & the Fish – בדרייב-אין. אותו ערב הלהקה ביצעה את "Peter Pan Blowup" אבל אף-אחד לא מחא כפיים בסוף השיר – בכל זאת, דרייב-אין – אבל הרבה צופרי מכוניות נשמעו צופרים לעבר הלהקה הנרגשת.
והלהקה- שבינתיים שינתה את שמה ל-Timne (ה-n לא נשמעת) – נכנסה לאולפן בסן-חוזה, והקליטה את שני השירים של הולמבו. כל הסיפור הזה כנראה מאוד מרשים אדם בשם קרייג פדרסן (Pedersen), שב-1968 לוקח את הלהקה תחת חסותו, ודואג לנהל אותה, לקדם אותה, ואפילו יתרום בעתיד ללהקה שירים מפרי-עטו. וביחד עם פדרסן, הלהקה מחליטה להפוך למשפחה ולחיות תחת קורת-גג אחת.
וכך, בבית שהשכירו בבלמונט, הלהקה מצאה שכל זמן ביום הוא זמן מתאים לעשות מוזיקה. הם נשארו ערים בלילות, כתבו חומר מקורי, והתאמנו כמעט בלי סוף. לא היו מאבקי אגו, ושוויון מוחלט והרמוני התקיים בין חברי הלהקה. שנה לאחר מכן, הם כבר קנו בית משלהם במנלו פארק, ויחד עם הלהקה התגוררו גם הרואודיז ובנות מזדמנות – ואת כולם היה צריך להאכיל, כל עוד ידו של פדרסן הייתה משגת, כך שבדרך-כלל היה מדובר בספגטי, רוטב עגבניות, ומוצרי-יסוד אחרים שפדרסן והבנות הפכו לארוחות. כמו בכל בית, גם כאן התקיימו חוקים – והחוקים קבעו שהשימוש בסמים אסור בבית. מחוץ לבית, ובכן, זה כבר היה סיפור אחר.
החוקים הביתיים נועדו לטובת המוזיקה, והחבורה – שחיה ונשמה מוזיקה – מצאה שהיא נמצאת במרחק יריקה מהפילמור, מרחק יריקה מהאיירפליין, הדורס, והטיטאנים האחרים. הם ספגו השפעות שונות, ועם השפעות שונות מגיעות גם החלטות שונות – ושמה של Timne שונה ל-"Kodiak", ואז ל-"Hodological Mandala" המאוד catchy, ואז קוצר בפשטות ל-"Mandala". החלטות שונות המשיכו להתקבל, ודאג (הקלידן) החליט להמשיך ללימודי הרפואה, בעוד פיידן הולמבו – הפרונטמן – החליט להתמקד בקריירת הסולו שלו, ולקח את השירים שלו איתו.
1969 הביאה איתה אופטימיות והלהקה נכנסה לאולפן בסן-מטאו, והקליטה ארבעה שירים שומטי-לסתות שהם מופת של פסיכדליה: "Magical Door", "Side of a Dawn", "Signify Justice" הנפלא, והדובדבן שבקצפת, לדעתי – "Ten Miles to Freedom", אפוס אחוז עוועים מאת פדרסן, המשתרע על פני 11 דקות של צמרמורת וחוסר-מנוחה. ארבעת השירים, ובמיוחד זה האחרון – הם נגזרת ברורה של מה שהחבורה ראתה ושמעה בפילמור. עם ארבעת השירים האלו, החבורה, ופדרסן בראשה, הבינה שהיא יכולה למצוא לייבל שייתן לה אלבום וזכר לדורות העתיד.
הלהקה ניגשה למפתן דלתם של הלייבלים הגדולים, ביניהם Decca, A&M, RCA ו-Columbia, אבל אף-אחד לא נאות לירוק לכיוונה של הלהקה המוכשרת והמנוסה. הלייבלים שכן טרחו לענות להם, הסבירו שכמותם יש עוד מיליונים – והאתגר האמיתי הוא במציאת שירים טובים שיכנסו ל-Top 40. ולמרות שההקלטות שה-Pendragon שלחו היו 'בסדר', השירים חרגו מעבר ל-2:40 דקות המקובלות.
האכזבה תוגברה בעזיבה של פדרסן, הראש בגוף שהיו ה-Mandala, שחויב להתגייס לצבא. הלהקה שהרגישה בצורך ברוח חדשה, שינתה שוב את שמה – הפעם ל-"Justus" – ועברה לבית בן 100 שנים באתרטון. בעל הדירה החדש היה פסיכולוג ו-Justus מצאו את עצמם מנגנים בפני הצוות של בית-החולים בו הוא עבד. בינתיים, גרג מילר (המתופף) אכזב את בני-ביתו ולא הגיע להופעה, והוא מצא את עצמו מוחלף בלא אחר מאשר… דרק פרנץ'. באוקטובר 1969 פדרסן חזר מוייטנאם, הגוף מצא את ראשו, והחבורה החליטה לשנות שוב את שמה – בפעם האחרונה – ל-"Uther Pendragon". ואם גיגלתם את השם ונתקלתם בתמונות חנוניות של questים ימי-ביניימים, אז בטח כבר הבנתם ש-Uther Pendragon היה אביו של המלך ארתור המיתולוגי, ובתרגום מוולשית עתיקה: "שר-הדרקונים", שם שהתאים למעטה האפל אותו רצתה הלהקה לעטות.
ב-"השראת" הלייבלים שלא הסכימו לקבל את ה-Pendragon תחת חסותם, הלהקה הקימה את ה-Uther Pendragon Corporation – או בקיצור, ה-UPCO – ארגון שנועד להיות לייבל, אולפן הקלטות, מפיק ומפיץ. בינתיים, אספינוסה הקים עסק משלו וסיפק הכנסה נוספת ל-Pendragon ותעסוקה לחברים בה. באמצע שנת 70' פרנץ' עזב בפעם השניה, וארבעה (!) מתופפים חלפו תחת ה-Pendragon – עד שמתופף מאוד מוכשר בשם מייק בירס (Beers) עשה את שלו והחבורה החליטה שזה זה.
הכימיה עם בירס הייתה בשיאה, ולפדרסן היה רעיון כיצד לקדם את הלהקה בקרב הנוער – פדרסן הזמין להופעה של ה-Pendragon בערך 200 תלמידי תיכון וקולג' אשר הייתה להם השפעה כזו או אחרת על לוח האירועים והמופעים במוסדות הלימוד מהם הגיעו. הלהקה תכננה לעלות לבמה ולהתחיל לנגן את "Devil's Due" של פדרסן על במה חשוכה ואפופה בעשן, ובעוד השיר יתקדם לקטעי-המפתח שבו כך גם התאורה תבזיק ותשלהב את הקהל עוד ועוד – עד שהשיר יגמר, בחשיכה, בדיוק כפי שהתחיל.
זו הייתה התכנית, וכך קרה גם הלכה למעשה, אלא שבסוף השיר לא נשמעו מחיאות-כפיים ולא תשואות, ורק אחרי 15 שניות ארוכות של שקט מוחלט – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – , התשואות והצעקות התפרצו מבעד לסכר התדהמה וההלם. ודי בצדק – "Devil's Due" הוא כנראה השיר הכי טוב של Uther Pendragon, עם הפתיחה המהוססת, והריף המדלג של מיירליץ' שמלווה שירה והרמוניות קוליות יפהפיות. אחרי דקה ושלושת-רבעי, מתחיל קטע אינסטרומנטלי שיעמיד את השערות על הרגליים לכל אחד שיש לו חיבה (קטנה ככל שתהיה) לעולם הרוק ולפאזז. וכך, עם ביצוע טוב מאוד לאחד משירי הרוק הטובים ביותר של הסבנטיז, פדרסן סגר לוח הופעות עמוס לשנה הקרובה במוסדות ההשכלה של סן-פרנסיסקו.
השיר המופלא "Devil's Due" הוקלט יחד עם שיר נהדר של לייטקאפ בשם "Elmo Fritwater" – ששמו שונה לאחר מכן לשם האוסף שלשמו התכנסנו כאן היום – "San Francisco Earthquake", מתוך מחשבה על רעידת-האדמה שפקדה את סן-פרנסיסקו ב-1906, אודותיה הדפים לא נותרו ריקים. כמו בכל השירים של ה-Pendragon בשנות-השבעים, גם השיר המצוין הזה הוא תצוגת תכלית של להקה שהייתה בשיאה: הגיטרה של מיירליץ' חרכה בפאזז ודיסטורשן כל דבר שעמד בדרכה, הליווי של לייטקאפ עבד בתיאום מושלם עם הבס של אספינוסה, ומייק בירס – לעזאזל, איזה מתופף!
לצד שירי הארד-רוק נפלאים כמו "You're a Human Now" ו-"Old Man", ה-Pendragon גם חזרו במידת מה לאסיד-רוק של סוף שנות-השישים עם השיר "Realms of 7 Planes", בו מיירליץ' מבסס את מעמדו בעיניי בתור אחד הגיטריסטים הגדולים שצמחו מאיזור המפרץ (יחד עם עוד כמה). אחרי פרויקט אופרת-רוק שאפתני של פדרסן בשם "Sabbat", שהתחיל עוד ב-1969 בהשראת "Devil's Due", השאיפה לאלבום חזרה לפעם בתוככי ה-Pendragon, ובקיץ 1975 האולפן הביתי נוצל כמעט עד תום, במטרה להקליט מספיק שירים שלהם שירכיבו אלבום.
ורוב השירים כבר היו מבוססים במחוזות ההארד-רוק. ולו היו צולחים בהוצאת אלבום, או לפחות, בסינגל – הרי שהיה אפשר בקלות לדמיין איך "Troubles" הופך להמנון רוק (שימו לב לתזמון 3:39 – ה-Pendragon מקדימים את Iron Maiden ב-7 שנים!) ואיזה סיפור הצלחה ה-Pendragon היו יכולים להיות בעשור הנכון ביותר להארד-רוק. לו רק, לו רק…
ואז הרוח פסקה לגמרי, והספינה, שעצרה באמצע האוקיינוס, החלה לטבוע.
ב-1978, החברה שהחזיקה את הבעלות על הבית בו גרו וחיו (אותו שכרו ל-10 שנים) הודיעה להם כי הבית נמכר וכי יצטרכו לפנותו במועד הקצר בהרבה מהזמן אותו חישבו ה-Pendragon כמספיק להשלמת האלבום המיוחל. וכשזה קרה, והיה צורך לפרק מפעל חיים שלם עליו עמלו רבות חברי הלהקה – ה-Pendragon התפרקה כלהקה וכתאגיד מוזיקלי.
"They'll Never Last"?
ל"ח
שנות השבעים היו ואינן, ומשפחות אחרות קמו לחברי הלהקה. שלושה עשורים נוספים חלפו גם הם כהרף-עין, וב-2014, בגינת ביתם של משפחת מרליץ', עוף-החול שהיה Uther Pendragon קם לתחיה, רק לרגע – כדי להביט על עולם שלא יודע ולא זוכר – ושב לאפר.
הלהקה התקיימה במשך 13 שנים, בין השנים 1965 ל-1978. כלומר, בשני העשורים הקריטיים ביותר למוזיקה הרלוונטית לנו. החברים התחלפו, התגייסו, ועזבו. הלייבלים לא רצו, השנים התחלפו, הכוכבים לא הסתדרו בשורה וה-Pendragon היו צריכים בכל פעם להשלים את הפער מעולם המוזיקה. בכל פעם שהייתה על סף האלבום המיוחל – משהו קרה.
אלבום האוסף שיצא לבסוף בלייבל Guerssen, הוא כנראה – בדומה לדעה ש-"הלאמה" הביע – אחד האוספים החשובים שיצאו בשנים האחרונות, וכזה שיזעזע את עולמם של אלו שחשבו שהגיעו לתחתית הבור. האוסף יצא על-גבי שלושה תקליטים (ושני דיסקים), עם חוברת מידע מפורטת ומלאה בתמונות, המכילה את הריאיון של מייק סטאקס מ-"Ugly Things" עם חברי הלהקה, ועטיפה שעוצבה ע"י מי-אם-לא קרייג פדרסן.
הדבר היחיד שיכול להפריע הוא סדר השירים התמוה שנבחר, שהוא רחוק מלהיות מסודר בסדר כרונולוגי. למשל, מדוע השיר "Magical Door" ממוקם בין שני השירים של פיידן הולמבו? בנוסף, רשימת השירים המפורטת – בה תמצאו את שם ההרכב, חברי ההרכב, כותבי השיר, תאריך כתיבה ותאריך ביצוע – לוקה מעט באיגיון כרונולוגי, כזה שאינו חופף לנאמר באתר עמוס המידע של Uther Pendragon שפדרסן הקים עוד בשנות התשעים, או בראיונות של חברי הלהקה למגזינים "Ugly Things" ו-"It's Psychedelic Baby" (שם, אגב, תמצאו עוד הרבה תמונות ומידע). ואמנם, בסוף הרשימה תופיע כוכבית קטנה שמאשרת שהתארוך מבוסס על זכרונם של חברי הלהקה. נו, שיהיה. כך או כך, מדובר באוסף שומט-לסתות שעזר להחזיר את אחת הלהקות הנפלאות שיצאו מסן-פרנסיסקו לשיח היום.
ועכשיו, כשהצדק ההיסטורי כמעט ונעשה, נשאלת שאלה אחרת: אולי ה-Pendragon לא נועדו בכלל להוציא אלבום בזמן אמת?
כנראה שלא. אבל מי יודע מה היה אמור לקרות ומה לא? ו – האם חברי הלהקה צריכים לחיות בתחושת פספוס והחמצה – 'רגע לפני' ו-'כמעט ו-'? כאן, אני בטוח בתשובה שלי: בוודאי שלא.
הסיפור של Uther Pendragon הוא סיפור על אינספור החמצות ותהפוכות שמקורן בגורל, אבל לסיפור יש מוסר-השכל אופטימי – כזה שמוכיח שהגורל – גם אם הוא באמת קיים – אינו חשוב ולו בקצת. חברי הלהקה יכולים וצריכים להיות גאים בכל מה שקרה. הרי אף אחד לא יוכל לקחת מהם את הזיכרונות הטובים, ההופעות המוצלחות והסיפורים מאחוריהן, והשירים המקוריים שהם כתבו – קרייג מעריך שהיו בסביבות ה-88 שירים מקוריים, אשר רובם לא הוקלט.
בסוף הריאיון ל-It's Psychedelic Baby, לייטקאפ מספר אנקדוטה מעניינת על מגיד-עתידות והזמן שלאחר פירוקה של Uther Pendragon:
"…אחרי שנפרדו דרכינו, הייתי שבור ועדיין לא הייתי מוכן לוותר על החלום. בחורה שעבדה איתי בעבודה החדשה שלי שכנעה אותי ללכת למגיד-עתידות שהיא הכירה בעיר (סן-פרנסיסקו)… הגעתי לדירתו המרווחת והוא ביקש ממני להתיישב. עשיתי כפי שביקש, הוא נעמד מאחוריי והתחיל לקרוא את ההילה שלי. הוא עצם את עיניו בזמן שאני הסתכלתי עליו דרך מראה שהייתה מונחת לפני. הוא התחיל לדבר וכל מה שהוא אמר הוקלט, אני מחזיק בקלטת הזו עד היום. הוא אמר שהוא רואה אותי במרכז שטח אדמה גדול ויפהפה, לצד קירות-אבן גדולים. הוא סיים, ושאל אותי אם יש לי שאלות נוספות. אמרתי לו שכן, שהוא לא ענה על השאלה היחידה שבגללה הגעתי אליו – 'האם Uther Pendragon תצליח אי-פעם?'. הוא ענה – "כן, אבל זה יקרה רק בעוד שנים רבות". היום, אני חי בצ'יקו, קליפורניה, בערך 200 מיילים צפונה לסן-פרנסיסקו. אני חי במרכזם של 23 אקרים יפהפיים, ויש כאן הרבה קירות-אבן שנבנו על-ידי הסינים לפני הרבה מאוד שנים. אני עדיין כותב ומנגן עם עמיתי מ-Uther Pendragon ואחד מחברי הטובים ביותר, ברוס מיירליץ'. ו-Uther Pendragon הולכת לקראת החלום אותו חלמנו לפני יותר מ-40 שנים. האם חלומות מתגשמים? תהיו בטוחים שכן!"
נכון להיום, לייטקאפ ומיירליץ' משתפים פעולה בלהקה הנקראת "Big Daddy" שכבר הספיקה להוציא שני אלבומים ב-2017 – וזה די ברור לאן הם ממהרים. בהופעות, הם מדי פעם מגניבים לסט איזה שיר-שניים מימים עברו. חשבו על כך: עצם זה שהם עדיין מנגנים יחדיו, ושומרים על קשר עם לייטקאפ, בירס ופדרסן – זה לבדו הופך אותם למשהו שהוא הרבה יותר מלהקה שהייתה ואיננה – אלא למשפחה חיה וקיימת. כמה להקות כבר יכולות להתפאר בהישג הזה? והחומרים הקיימים, שצפו לאחרונה הודות ל-"Guerssen" האדירים – הם לבדם מספיקים כדי שהמשפחה הזו תכנס לדברי הימים של סן-פרנסיסקו, ושידברו עליהם – סוף-סוף.
ואתם יודעים מה, לפני שאתם מדברים עליהם – פשוט תשמעו אותם. אני לוקח בחזרה את כל הסופרלטיבים שפיזרתי בנדיבות שם למעלה – פשוט תשמעו אותם.
זה המעט שנוכל לעשות כדי לתקן את העוול – כי בפעם הבאה שסן-פרנסיסקו תרעד, מוזיקה טובה לא תהיה הסיבה לכך.
לשמיעת האלבום:
בְּלוֹג וּמָגוֹג 
לאיזה תגובה אתה בדיוק עוד מצפה אחרי הסמיטריילר-בחדר הזה ???
מכיר אותם אבל איכשהו עברו לי מתחת לרדאר, הפוסט הזה משגר אותי שוב לכינון מחדש בחדר הבקרה.
תודה!!!
אלון
אהבתיLiked by 1 person
טוב, אלון, הגיע הזמן שבו אתה מספר לי על הפייבוריטס שלך.
אהבתיאהבתי