Jeffery Liberman – S/T – 1975
ב-1966, ג'פרי ליברמן בן ה-12 כתב שיר על באטמן ורובין – שיר שאולי היה יכול לשנות את העולם, אלא שמעולם לא הוקלט – ורק ג'פרי עצמו – וכנראה שגם גב' ליברמן – יודעים באמת מה השיר הזה היה שווה. תשע שנים לאחר מכן, וג'פרי ליברמן בן ה-21 כותב ומוציא בעצמו אלבום מפרי עטו ומפרטו: אלבום שהוא, לדעתו של ג'פרי ליברמן, סוג של שואו-קייס בו כמעט כל רצועה היא הדגמה לשליטה שלו בכל סגנון – בין אם מדובר ב-'סנטנה', 'מקלאפלין', או 'קלפטון'; הוא עושה את כולם, רבותיי! ומה אתם יודעים, את כל ההכנסות שקיבל ג'פרי ממכירות האלבום הוא תרם בסתר מבלי שכולם ידעו על כך בדיעבד לטובת בית-חולים מקומי, ויש האומרים כי מכונת-הקפה במטבחון הצוות נקראת עד היום על שמו של הנדבן.
צחוק בצד לרגע, אותו אלבום שהכנסותיו קודש – הוא אחד מאלבוממי הגיטרות המיוחדים ביותר שיש, שמציע למאזין חירטושי גיטרות חורכי-אפקטים לצד ניסיוניות קרואט-רוקרית, שירים הזויים ואווירה סהרורית, והכל-הכל במעטפת של הדפסה פרטית. מה יש לא לאהוב כאן?
ג'ף ליברמן נולד ב-1954 בעיר ז'נבה שבמדינת אילינוי, אבל הוא מעדיף לספר שהוא נולד בעיר הרוחות – שיקאגו – היכן שהג'אז והבלוז היו צרובים בנימי-נפשם של משוטטי העיר. טוב, הוא לא נולד רחוק משם, בכל זאת. כך או כך, בגיל 13 הוא שמע לראשונה את "Disraeli Gears" והחליט: אני רוצה לדעת איך לנגן כמו קלפטון. ספוילר – הוא לא יצליח, אבל הוא יעשה דברים הרבה-הרבה יותר מעניינים בשלושת האלבומים הראשונים שלו.
הימים חלפו וג'פרי הצעיר הכיר את קרידנס והסוזי-Q שלהם, לצד ה-"In a Gadda-la-Vida" של פרפר-הפלדה, והחליט (שוב): ככה אני רוצה לנגן! הימים שוב חלפו, וג'פרי הכיר את פרנק זאפה וג'ון מקלאפלין, והחלטות חשובות שוב נעשו בנפשו הפגומה אך השאפתנית של ג'פרי ליברמן הצעיר, שאט-אט כבר הבין איך לעלות ולרדת במהירות-על בסולמות של בלוז ונחשים של ג'אז.
ואז, הוא גילה את הפאזז.
יחד עם הפאזז, השירים שכתב, וציוד שלא היה מבייש אספן גיטרות בגיל העמידה – ג'ף ניגש למלאכת ההקלטה עם מוזיקאים נוספים שגייס: פיל אפצ'רץ' בבס וטום רדקה (שחילטר לאחר מכן גם עם Uriah Heep) בתופים. את האלבום הפיק פול סרנו (Serrano), שעבד בין היתר גם עם "Earth, Wind & Fire", ולדעתו של ג'ף, פול היה לא רק חצוצרן מעולה, אלא גם פילוסוף לא פחות מוכשר.
במסגרת התקציב המוגבלת ($2,000), ג'ף שמח לקבל כל עזרה שיכל והיה זה דייב קלארק, חברו משכבר הימים, שהציע לצייר בשבילו את הציור המושקע. לדייב היו בעיות נפשיות, והוא עבר מן העולם לא הרבה זמן לאחר מכן. אם תשאלו לדעתו של ג'ף, הוא יאמר שלכולנו יש בעיות נפשיות – ואנחנו פשוט צריכים לקבל את זה כעובדה.
בסופו של דבר, ב-1975 יצא אלבומו הראשון של ג'פרי ליברמן והעולם לא הזדעזע. כמובן, המוזיקה שבאלבום היא לא מאוד מסחרית – חלק מהשירים מרחפים ומוכי-ירח, חלקם אינסטרומנטלים ובעלי וייב קראוט-רוקרי וסינת'י, ועל כולם שולטת הגיבסון של ג'פרי ליברמן ביד רמה, בעיקר כשהיא נקרעת לחתיכות קטנות, ובתוספת אפקטים. קל מאוד להתלהב בהאזנה ראשונה, אבל רק בהאזנות חוזרות מבינים שהבריכה הזו היא קצת יותר עמוקה משחשבנו.
השיר הראשון – "Dreamin' Sailor" – הוא מהחלק המרחף. שיר אהבה פשוט ויפה, אבל אחרי כמה ניגונים מבינים כמה שהוא באמת יפה. הרצועה האינסטרומנטלית "Evenescent" היא כבר יותר show-off א-לה סנטנה, ולמה שמישהו יתנגד לזה? משם ג'פרי לוקח אותנו ל-"Catherine" הישנונית. ומי היא אותה קת'רין? אני אתן לג'ף להגיד לכם, זה הרבה יותר מצחיק מכל דבר אחר שאוכל לכתוב:
"I met Catherine in Collage. She was hot and a dancer. I took her out a few times. She slept with me. That's what we did, sleep. Anyway, I had some fantasies."
סיפור קורע לב שזורק כל אחד מאיתנו ללילות של אכזבה וסשנים ארוכים של אוננות כפיצוי. הרצועה הבאה, "Phenaphen #3", שנכתבה כשג'ף היה תחת השפעתן של תרופות (אותן לקח עקב פציעה) היא כנראה הרצועה הטובה ביותר באלבום, ואפילו הושמעה כמה פעמים בתחנות רדיו קטנות בשיקאגו – אולי בגלל שהיא משלבת את כל מה שטוב ביצירה של ג'פרי ליברמן: בין אם זה הוייב הסהרורי, הגיטרות המחורטשות, או הלחישות המטרידות שחוזרות על המנטרה שכנראה תרמה די הרבה להאשטאג metoo# בחלוף השנים:
"Let me plant my seed in you"
צד ב' נפתח עם "Boogie Blues", שהוא סוג של ג'אם כבד שהולבש עליו סולו מבזיק ניצוצות לאחר מכן, ואז – "Safari" – רצועה בת שלוש דקות שהן כולן להטוטי סינת' ומינימל ווייב לשמחתם של הקראוט-רוקרים (יש כאן בקהל?), ומיד אחריה מגיע "Tasty Vertex" שגם הוא משלב גרוב סינת'י-קראוט-רוקרי, הודות ל-Moog שניתן לרשותו של ג'ף בעזרתו האדיבה של המורה למוזיקה בקולג'. חתיכת גיטרה יש פה, אבל שתדעו – זה לא הולך ברגל. סולו כזה לא יוצא סתם, אלא רק… רגע, מה?
"I have called upon my Clapton influences to lay this down."
הסיאנס ממשיך עם "All That Jazz" שהוא קטע די 'מקלאפלינלי' אבל בעיקר כיפי. וכך אנחנו מחליקים לרצועה האחרונה, ואם ג'פרי ליברמן היה מאופק באשר לשמות הרצועות, עכשיו הוא מפציץ עם "?Woman's Needs Are Seldom Met – So Meet Them At The Why" – וכולכן יודעות מה זה אומר, בנות – וגם כאן מדובר ברצועה אינסטרומנטלית שמייצגת נאמנה את כשרונו וסגנונו של ג'פרי ליברמן.
וזה בדיוק העניין – הסגנון של ג'פרי ליברמן.
במשך כל הריאיון איתו ב-"It's Psychedelic Baby" הוא מדבר על הענקים שהשפיעו עליו, אלה שהוא רצה להידמות להם. בסופו של דבר, הוא לא דמה להם, אלא לקח מהם משהו והמשיך הלאה – בדרכו אל סגנונו שלו, וגם אם הוא בעצמו לא מודע לזה – האלבום הזה הוא ניצחונו שלו על פני גיבורי-ילדותו, ולו רק כי קיים אדם אחד ויותר שמאמינים שמה שג'פרי עשה כאן הרבה יותר מעניין משעשו גיבורי-ילדותו בשעתם.
ותראו, אולי לאורך הפוסט זה נשמע כאילו אני מתבדח קצת על חשבונו של מר ליברמן. בכל זאת, אני מרגיש שמותר לי לגחך מאחורי גבו של כל אדם שלוקח את עצמו ברצינות רבה מדי:
"I don't consider myself a musician, nor have I ever. I feel, that I am an artist who uses the guitar and lyrics just as an impressionist painter uses his brush and canvas. My work is "stream of consciousness" for the most part during my late teens."
אבל דווקא כאן, לצד הסרקזם המחליא שאני באמת משתדל לרסן כלפי ציטוטים מעין זה, מתקיים לו גם כבוד אין-קץ שאני רוחש כלפי אותו ג'פרי ליברמן – ולא מכיוון שהוא תרם לבית-חולים, או כי הוא עוזר לזקנות לחצות את הכביש, או עוד דברים שאנשים עושים כדי לעבוד על הקארמה שלהם – אלא כי הוא גיטריסט פנומנלי ואותו אלבום מ-1975 הוא אולי לא אלבום מושלם אבל הוא עדות נוספת לטרגדיית האלמוניות של אמנים גדולים שהעולם לא הכיר.
ג'פרי פעיל עד היום והוציא לאחר שנות השבעים שורה של אלבומים שהם בעלי גוון יותר בלוזי. שלושת הראשונים שלו הם הטובים ביותר עד כמה ששמעתי, והראשון – שיצא לא מזמן בהוצאה מחודשת ב-"out-sider" הוא באמת הדובדבן שבקצפת. ואם כבר קצפת:
בְּלוֹג וּמָגוֹג 
תגובה אחת בנושא “המחלקה האורוגניקולוגית ע"ש ג'. ליברמן”