13th Floor Elevators – Easter Everywhere – 1967
על מעט אלבומים כתבתי בידיים רועדות; לאורך החודש האחרון ערכתי, מחקתי, ושכתבתי כל-כך הרבה פעמים את הטקסט, עד שלא דמה בדבר וחצי-דבר לכוונתי במקור. ניסיתי, כהרגלי, להמנע משימוש בסופרלטיבים, אך חומת ההערצה עליה אני מהלך כעת הינה דקה מאין כמותה; וכמוני, רבים אחרים יעידו כי אלבומם השני של ה-'13th Floor Elevators' הוא יצירת-המופת שלהם, המגנום-אוֹפּוּס של השילוש הפסיכדלי הקדוש – טומי הול, רוקי אריקסון וסטייסי סאת'רלנד. במבט-על, נדמה ש-"Easter Everywhere" הוא הפסל שנוצר מן החומר הגולמי עליו המעליות עשו ניסויים באלבומם הראשון; ועם רצועות שהן לא פחות מהִתגלות דתית, קשה שלא להצטמרר ולכרוע ברך בכבוד אין-קץ לעומת אלוהי-הפסיכדליה.
לפי האמונה הנוצרית, ישו קם לתחייה מחודשת (בדומה לעוף-החול המיתולוגי) ביום ראשון, הוא יום-הפסחא. האלמנט של "לידה מחדש" משובץ יחד עם אבני-חן אחרות בעדי שהוא הליריקה הנדירה של אלבומם השני של המעליות, שגם הוא סוג של 'לידה-מחדש'. לאחר האלבום הראשון – הפראי, הגולמי, והחד-פעמי – המעליות חזרו ב-1967 עם חטיבת-קצב חדשה, מרקם מוזיקלי קצת אחר ופסיכדליה בוהקת שלא תחזור לאחר-מכן; הסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שכאן הגיעה החבורה הטקסנית לקצה מיצוי הכשרון הקולקטיבי שלה כלהקה – אבל אני מסרב להאמין בכך. הסיבה, עד כמה שנתברר לנו בחלוף השנים, נעוצה באחד – רוקי אריקסון – שפשוט עף קרוב מדי לשמש, זמן קצר לאחר ש-"Easter Everywhere" יצא לאור; וכדי להבין זאת, אולי כדאי ללכת קצת אחורה בסיפור.
בנובמבר 1966 חלק קטן מהעולם זכה להכיר את 'מעליות הקומה ה-13', דרך אלבומם הראשון שיצא בלייבל של 'International Artists'. החלק הקטן הזה, שהיה המום – המום לנוכח הליריקה, הכיתוב על אחורי-האלבום, והמוזיקה ששום דבר דומה לה לא נשמע קודם לכן – הכיר את האלבום לחלק קצת יותר גדול ומעמד הקאלט של הלהקה הטקסנית החל להתגבש. המעליות מצאו את עצמם בחוף-המערבי, חולקים במות עם ענקים אחרים – Quicksilver Messenger Service, Moby Grape וה-Great Society של גרייס סליק.
עם חזרתם לטקסס, בפברואר 1967, 'International Artists' שחררה סינגל חדש מאת הלהקה שנקרא "Levitation" – שיר חדש שממשיך את הקו האמנותי של האלבום הראשון (בצד ב' של אותו הסינגל היה השיר "Before You Accuse Me" של בוֹ דידלי) והלהקה המשיכה להופיע באוסטין, בעוד האלבום השני מתחיל לקרום עור וגידים בדמיונם. I.A., שהיו עדים למעמד המתפתח של הלהקה ואלבומה הראשון, היו מוכנים להשקיע הרבה מאוד כסף באלבום שני, ושוב העמידו לרשותם של המעליות את המפיק לילנד רוג'רס – לא טעיתם, אכן מדובר באחיו של קני רוג'רס – שהפיק את האלבום הראשון והסינגל האחרון, שהתברר כשירת הברבור של הגלגול הראשון של הלהקה.
ביולי 1967, זמן קצר לאחר תחילת העבודה באולפן, ג'ון אייק וולטון ורוני לת'רמן הרגישו שהכל הפך להיות יותר מדי עבורם: לבד מן חילוקי הדעות עם אנשי I.A, המתופף והבסיסט חשו בהגזמה בכל הקשור לסמים מצדם של הול, אריקסון וסאת'רלנד, והמיסיונריות חסרת-הגבולות (של הול, בעיקר) גבתה את המחיר. את המשרות הפנויות איישו במהרה דני ת'ומאס ודן גאלינדו והעבודה על האלבום נמשכה עד לנובמבר 1967, עת שחרור האלבום השני של 'מעליות הקומה ה-13' – "Easter Everywhere" – כמעט שנה בדיוק לאחר שחרור האלבום הראשון של הלהקה.
האלבום, בעיניהם העסקניות של אנשי I.A., היה כמובן כשלון חרוץ. בעוד שהאלבום הראשון מכר 40,000 עותקים בסיבוב הראשון, האלבום השני מכר בסביבות ה-10,000 עותקים, והחודשים שהלהקה הוציאה באולפן נדמו כבזבוז של משאבי-עתק. ואמנם, המעליות לא הצליחו לשחזר את הצלחת האלבום הראשון, אבל עדיין החזיקו בתואר הקאלט בסצנה הטקסנית המקומית – בעיקר בזכות הרצועה הראשונה מהאלבום – "Slip Inside the House", שזכתה להכרה אמנותית, ו-I.A. הצליחו לסחוט טיפות מיץ נוספות מהלימון הקטן שהיה "Easter Everywhere", הפעם בדמות סינגל מקוצר לרצועה הארוכה, שזכה להשמעות ברדיו המקומי אך עדיין נותר רחוק מההצלחה לה קיוו אנשי I.A.
על ההמשך העגום, ההתפוררות של הלהקה וסיפורו העצוב של סטייסי סאת'רלנד תוכלו להמשיך לקרוא בפוסט – "היפה והחיה: על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13'", ועל המשך סיפורו של האיש שטס קרוב מדי לשמש – רוקי אריקסון – תוכלו לקרוא בפוסט עתידי. "Easter Everywhere" אולי היה כשלון מסחרי, אבל בכל מה שקשור לאיכויות האמנותיות שבו, האלבום היה הצלחה – הצלחה שבעיניהם של אנשי-העתיד של 2017 אולי אפילו מעפילה על זו של הראשון. אפשר להתדיין עוד בנושא העקר הזה, אבל אפשר להסכים כבר עכשיו: "Easter Everywhere" היה שונה בהחלט. החומר האלסטי הייחודי שהרכיב את האלבום הראשון הוּלַשׁ שוב ושוב, ועם חטיבת-קצב חדשה וגישה אקוסטית לפרקים נתקבל לבסוף משהו קצת יותר אקלקטי, אבל שלם כמו צורה סְפֶרִית חסרת-פינות. חתימת-הקול היחודית של 'מעליות הקומה ה-13' נמצאת כאן במלוא-הדרת האסיד-רוק: עם הקול המופרע של רוקי אריקסון, הגיטרה הנהדרת של סטייסי סאת'רלנד, והכד החשמלי של טומי הול – שאחראי גם לליריקה היפהפיה.
וזה מתחיל כבר ברצועה הראשונה, שהיא כנראה היהלום המוזיקלי והלירי הכי מרשים שלוקט ממכרה הפסיכדליה אדיר-המימדים של 1967 – "Slip Inside the House". מיד לאחר הקדמת מיתרים קצרצרה, נכנסים בבת-אחת התופים של ת'ומאס, הבס של גאלינדו, הכד של הול והקול של רוקי, בעודו שר שיר שעוד ילמד ויחקר באוניברסיטאות ברגע שישכילו להבין את גודל התרומה של הול לעולם השירה האמריקאי. הליריקה המתקדמת של הול, שלעתים נדמית כמו קפיצה של כמה שנות-אור מהליריקה של האלבום הראשון, מחזיקה בחובה שלל רעיונות, מיתולוגיות ותמות, כולן תחת קורת-גג אחת.
אחד הנושאים העיקריים בשיר הוא 'תנועה' – בין אם פיזית או מטא-פיזית. הול מתכתב עם הנושא דרך מטאפורות כמו ascension (התרוממות נפשית וגם – עלייתו של ישו השמיימה – Easter), 'לידה' – בין אם לידה מחדש, אבולוציה (גם בין חיות לצמחים – "From the egg into the flower"), ו-'חיים' – מים זורמים ("river", "shower"), ואיזכור של תיבת-נֹחׂ. כל מילה משרתת רעיון, וכל הרעיונות מאכלסים את ה-'בית' אליו מחליקים פנימה. ואם הרעיון המרכזי עוסק ב-'תנועה', ו-'בית' הוא האסוציאציה הכי נייחת שניתן להעלות על הדעת – אז כנראה שכל 'בית' (תרתי-משמע) הוא תחנה בדרך, הדרך אל המודעות המנטלית. הייתי טורח להמשיך, אבל פטריק לאנדבוֹרג ("הלאמה") עשה את זה יותר טוב ומלומד מכל מאמץ עילאי שאולי הייתי מנסה לעשות, במאמרו "A Quest for Pure Sanity: The Psychedelic Poetry of Tommy Hall" מ-2001.
השיר נמשך שמונה דקות, בהן הליריקה, הקצב והקול של רוקי לא נותנים מנוח; השיר אוחז במאזין גם דרך הסולו המרהיב, ספוג הריוורב של סאת'רלנד באמצע השיר. השיר הבא, "Slide Machine" נפתח בקצב יותר איטי, והאטמוספירה המהורהרת שיש בשיר מייצגת את הצליל החדש של המעליות באופן מדויק. חטיבת-הקצב, שלעתים נשמעת ג'אזית, מלווה כד-חשמלי דומיננטי, גיטרה סהרורית והליריקה של Powell St. John יוצאת מהפה של רוקי באופן שקושר הכל יחדיו לכדי התעלות פסיכדלית.
הרצועה השלישית, "She Lives" (ובסוגריים, "In A Time of Her Own") קצת יותר מהירה והסיבה לכך אולי נעוצה באופייה של חטיבת-הקצב הקודמת, ויחד עם רצועת הסינגל המקדים, "I've Got Levitation", שתי הרצועות מסכמות את תרומתם של וולטון ולת'רמן לאלבום. את הרצועה הבאה, "Nobody to Love" – שימו לב – שר סאת'רלנד, שגם כתב את השיר – שנדמה כאילו נלקח היישר מן האלבום הבא, "Bull of the Woods". הצד הראשון נסגר עם קאבר לשיר "It's All Over Now, Baby Blue" של בוב דילן, שמשחק תפקיד חשוב בהשראה של טומי הול. כמעט כמו בכל פעם כשמדובר בשיר של דילן – לעניות דעתי – גם כאן הקאבר עולה על המקור, וישנה שמועה שדילן אמר בעצמו שהביצוע של המעליות הוא הביצוע הכי טוב שהוא שמע לשיר (ואתם יודעים כמה גרסאות כיסוי יש לשיר הזה). נסו ושמעו כמה שזה יפה: הכחלחלות שנשפכת בעדינות מקצוות הווייב מוכה-הירח של השיר, עם המשחק החשמלי בין הגיטרות של סאת'רלנד ואריקסון שנגמר ביחד עם צד א' של "Easter Everywhere".
את הצד השני פותח "Earthquake" עם חיוניות מלחיצה, גיטרת טרמולו שמשהה לעתים את השיר באוויר, ובס נפלא. נסו לעשות פאוזה לאחר הרצועה הזו – התחושה באוזניים היא בהחלט התחושה שלאחר רעידת-אדמה. מיד לאחר מכן, מגיע אחד השירים הכי יפים ומיוחדים של המעליות – "Dust". עם אקוסטיקה מלטפת, מעברי-גיטרה מדהימים ביופיים, וליריקה אדמדמה שעוסקת באהבה והחוויה האנושית, בכללה. הרצועה הבאה היא "I've Got Levitation", שכאמור מאוד מזכירה את הכיוון המוזר בו הלכה הלהקה באלבומה הראשון, ומיד לאחריו – "I Had to Tell You", שיר נפלא שנכתב על-ידי אריקסון וקלמנטיין הול, אשתו של טומי, שמלווה כאן את אריקסון בקולה הגבוה. כמו ב-"Dust", גם כאן מדובר בשיר אקוסטי בעיקרו, אלא שכאן הצליל מזכיר את מחוזות הפולק באופן מובהק יותר.
האלבום נסגר עם רצועה חשמלית יותר שנקראת "Postures" (העמדות-פנים), ובסוגריים – "Leave Your Body Behind". המקצב מרגיש ג'אזי ואולי גם קצת Fאנקי, והליריקה כאן מתכתבת באופן ישיר עם ההדרכות הליסרגיות של טומי הול מן האלבוום הראשון ("Reverberation", "Roller Coaster"). הבית האחרון הוא ציטוט ישיר מתוך "The Secret of the Golden Flower" (לבכם לעטיפה האחורית של האלבום), טקסט סיני דאואיסטי שעיקרו במדיטציה:
Make your body like wood
Your heart like cooled ashes
The lights strains through your near closed eyes
Like ribbons through your lashes
It ripples down with your hearts clear
You’re mixed into the voices ear
The love you feel is the love you hear
וכך נגמר האלבום.
היום, האלבום הזה נחשב ל-"אחד ה-" ו-"האלבום הכי – " ומה שזה לא יהיה. אני החלטתי להמנע מהסופרלטיבים שאמורים להריץ אתכם לשמוע את האלבום. במקום זאת, סיפרתי לכם איך אני מרגיש.
ועד ליום זה, אני מרגיש שהידיים שלי רועדות קצת בעודי מדבר או כותב על האלבום. כשאני מחזיק את העותק שלי אני מרגיש כאילו אני מחזיק ספר עתיק בן-מאות שנים שדפיו עלולים להתפורר בכל רגע נתון. האלבום שברשותי הוא ההוצאה של "Charly", ששיחררו מחדש את האלבום בהוצאה כפולה – גרסת הסטריאו המקורית ביחד עם גרסת המונו – הוצאה ששמה קץ לשמועות בדבר קיומה של גרסת המונו האולטרה-נדירה. מדי פעם אני שומע גם את זו וגם את זו – מעבר לתענוג שאני חש, אני גם מרגיש כבוד, וזה לא משהו שאני מרגיש לעתים קרובות. את "Slip Inside the House" אני שומע בכל יום ראשון בבוקר. ככה, לפתוח את השבוע במעין ריטואל שמרגיש קצת דתי – אבל מצד שני, להתעורר בכל בוקר מחדש זה גם סוג של ריטואל.
לשמיעת האלבום:
בְּלוֹג וּמָגוֹג 
3 תגובות בנושא “הביצה שהפכה לפרח”