1966 – 13th Floor Elevators – Psychedelic Sounds
ב-17 באוקטובר לשנת 2017 צוין יובל שנים לצאת האלבום "Psychedelic Sounds" של ה-13th Floor Elevators. שמעתי וקראתי אנשים שתיארו את האלבום הזה כ-"ניסיון נחמד"; אחרים פירגנו באמרם: "ראשוני, מהפכני"; והיו מביננו שנפלו עמוק-עמוק בתוך מאורת-הארנב, עד שהלכו וקראו לאלבום "יצירת-מופת" עוד בטרם נחתו על קרקע מרופדת. אני הייתי אחד מאלו שנפלו; נשבעתי לכל מי שהיה מוכן להאמין, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ואפילו קניתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב. היום, לעומת זאת, בהקשבה המי-יודע-כמה לאלבום, הבנתי שהאלבום הזה הוא כל מה שאמרו עליו, ובו-בזמן הוא שום דבר מאלה. האלבום הזה, לדידנו, הוא מעבר לכל ביקורת, סקירה, סופרלטיב וגינוני-שבח. כאן, המעליות יצאו זה מכבר מהפיר בדרכן לעל-זמניות, והן תמשכנה לרחף בחלל שמעלינו, ואנחנו נמשיך לחיות, לבקר ולשבח, בזמן שקצרה ידינו מלגעת בהן מן הקרקע הנמוכה.
ואיך, בכל זאת, אפשר להעביר סקירה על אלבום שכזה?
לדבר על היסטוריה? – הרי 'כרונולוגיה' הוא מושג בו פילוסופיית האלבום מנסה להלחם. תיאורים ורבליים של מה שזה לא יהיה? – קשה להתיימר, קשה לדעת איך. שיחות על מוזיקה? – זה הרבה יותר מזה. ועדיין, זה בסך הכל אלבום שנוצר על-ידי בני-אדם. ולא סתם בני-אדם: כאלה שהעולם ממהר לשכוח. אבל אל דאגה, לא סביר שאיכפת להם, ולא סביר שהעולם זכר אותם מלכתחילה. מה שכן, אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא הסיבה להיותנו כאן. חישבו על זה: מעבר לכל ההגדרות, הסיווגים והקטגוריזם – זו, זו הצורה הטהורה, הגסה והראשונית ביותר של כל מה שאנחנו קוראים לו פסיכדליה. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא לא רוקי אריקסון.
~~~
תומס (טומי) ג'יימס הול הוא הסיבה שכל זה קרה. והוא בכלל לא היה מוזיקאי.
Once, somewhere, sometime ago
His eyes were clear to see
He put his thoughts into my mind
And gave my self to be
הוא היה סטודנט להנדסת כימיה, וכמו רבים לפניו ואחריו גם הוא נטש את עולם המספרים והיגר לעולם הסיפרות והפסיכולוגיה, והפך לאחת הנפשות הפועלות בבוהמיה הסטודנטיאלית של אוניברסיטת טקסס שבעיר אוסטין (יחד עם סטודנטית בשם ג'אניס ג'ופלין), ובתור אחד החלקים הפעילים של בוהמיה סטודנטיאלית מעין זו, גם הוא נטה לשימוש בסמים מרחיבי-תודעה, שבהמשך יהפכו עבורו לכלי, או יותר נכון: אמצעי – אמצעי להשגת המטרה – כמובן. הול היה עד למהפכות שהביאה המוזיקה, והבין אותן. הביטלס גרמו לעולם לשמוע, ובוב דילן גרם לו להקשיב. וזה מה שהול רצה, בעצם. פופ יהפוך לכלי-הרכב לרעיונותיו (בניסוחו היפה של הלאמה, שימשיך לעזור לי כאן), שהתגבשו לכדי פילוסופיה שלמה.
"מאז אריסטו, האדם ארגן את ידיעותיו בדרך אנכית וקיבצן בקבוצות נפרדות ולא קשורות: מדע, דת, סקס, הינפשות, עבודה, וכו'. הדגש העיקרי בשפתו, מערכת אחסון הידע שלו, נשען בעיקר על הבידול של אובייקטים כאלו מאחרים, יותר מאשר על היחסים שבין האובייקטים עצמם. הוא (האדם) נדרש להשתמש בנפרד בכלי הנימוק וההיגיון, אחד בכל פעם."
הפילוסופיה (שהושפעה באופן ישיר ממאמר-הקאלט של המתמטקאי אלפרד קורזיבסקי, "מדע ושפיות" – 1933), דנה באפשרויות השפה שהאדם הוגבל אליהן, ואם שפה-היא-מחשבה (ר' – "בבל-17" של סמואל דילייני) הרי שהאדם גם מוגבל במחשבתו.
Well you finally find your helpless mind
Is trapped inside your skin
You want to leave but you believe
You won't get back again
ואם האדם מוגבל במחשבתו לדרך החשיבה האריסטו-טאלית, הלינארית, הכרונולוגית, כיצד זה יהנה מן "השפיות המושלמת" שנובעת מן היכולת להתמודד עם החיים? לפי הול, ולפי דרך החשיבה אותה מציע קורזיבסקי, יש להעריך מחדש את המדע, הדת,, הפסיכולוגיה (וחיי היום-יום, בכלל) מנקודת מבט שלא תהיה שפויה, ולא אי-שפויה, אלא: "א-שפויה" (תרגום מחריד ל-"unsane").
He stopped me from living so unsane
I could be just what I want to be
Things appear as they really are
I can see just what I wanted to see
ואז, הול מוסיף: "לאחרונה, התאפשר לאדם לשנות את מצבו המנטלי בדרך כימית." כן, אמא, צדקת. הוא מדבר על LSD. "עכשיו, האדם, יכול לבנות מחדש את דרך מחשבתו ולשנות את שפתו כך שמחשבותיו תשאנה יותר התייחסות לחייו ולבעיותיו, וכך לגשת לבעיותיו באופן יותר שפוי."
Come on, and let it happen to you
I say, I say come on, and let it happen to you
You gotta open up your mind
And let everything come through…
~~~
רוקי (רוג'ר קינארד) אריקסון היה אחד שלא החזיק עד סוף התיכון, ובסתיו 65' (ובגיל 18) היה הפנים והקול של The Spades, להקת גאראז' עם 45 ברזומה שהיה שיר גם של רוקי, בשם "You're Gonna Miss Me". הול הגיע לכמה הופעות של The Spades, חזה בפרונטמן המושלם – בחור יפהפה, כריזמטי, ובעל קול שיכול להעיר את המתים משנתם – והציג את עצמו בפני רוקי והזמין אותו לג'מג'ם עם חבריו המוזיקאים, להקה בשם The Lingsmen. רוקי הסכים, והמפגש היה למוצלח, ומכאן נתקבלה החלטה להקים להקה. הול היה זה שהוסיף את התבלין הכימי, שלקח את הלהקה החדשה וחסרת השם לטריפ שהבהיר הכל, גם לרוקי, וגם לגיטריסט ה-Lingsmen, סטייסי סאת'רלנד. אליהם נגררו שני אחרים, בני ת'ורמן על הבס, וג'ון אייק וולטון על התופים, ולאחר כמה ימים נבחר שם ללהקה – שם שימשיך להדהד ולהשתבר ולהשתקף במה שאנחנו מכנים "זמן".
המעליות היו הצלחה מקומית כבר מן הרגע הראשון (מתישהו בדצמבר 1965); האנרגיה המטורפת, המעוותת והסופר-אנושית שהם הביאו לבמה הייתה משהו שאף-אחד מבאי הופעותיהם שמע לפני כן. הפסיכדליה החלה לנזול מבעד לבטון, ומקץ כמה רגעים הסכר כולו נפרץ. היו אלה International Artists שהחליטו לשחרר ללהקה 45, שהיה בעצם הקלטה מחדש של "You're Gonna Miss Me", כשהפעם הול מילא תפקיד מוזיקלי – הוא היה אחראי על הפלא המוזר שנקרא Electric Jug.
"להקות כדים" היו קיימות עוד בשנות ה-20. אם קראתם את "הצלם" של פיליפ ק. דיק, אתם בוודאי זוכרים את הצמד שהיו בעצם Jug Band. המנעד הצלילי נתפרש יחד עם המגוון של הכדים: היו כאלו מזכוכית, היו כאלו מקרמיקה, פלסטיק, ואפילו פחיות ריקות של חומר בעירה. חומרים שונים מפיקים צלילים שונים, כאמור, אך כל הסוגים המוזכרים לעיל הינם אקוסטיים; זה של טומי הול, לעומת זאת, היה מוגבר, חשמלי.
~~~
הסינגל צבר תאוצה במצעדים, והלהקה מצאה את עצמה בחוף המערבי, שם הופיעו בפילמור ובאוואלון ואפילו פעמיים בטלוויזיה. הלהקה הגדירה את המוזיקה שיצרה כ-"פסיכדלית" (כבר החל מינואר 1966) ובחוף המערבי, להקות כמו קוויקסילבר והאיירפליין ראו בכך את הבשורה. המעליות רצו להשאר בחוף המערבי, אבל הוכרחו להגיע לדאלאס כדי להקליט אלבום – תחת פיקוחו של המפיק לילנד רוג'רס (נסו לנחש אח של מי הוא היה) – והאלבום יצא, כאמור, בתאריך שהיה חמישים שנים לפני שלשום לכתיבת שורות אלו.
הול התכוון ליצור אלבום קונספט. אלבום שמכיל את הפילוסופיה שלו, מבהיר אותה לעולם, ומחדיר אותה למוחות דרך הליריקה. את הפילוסופיה הזו אתם יכולים למצוא בצד האחורי של האלבום, ביחד עם תיאור מילולי של כל רצועה מנקודת מבט הולית-קורזיבסקית. הליריקה של השירים (ששישה מהם הוקלטו בסשן אחד, רווי LSD) היא סופר-צבעונית ולא קשה להבנה בקריאה הראשונה (לעומת הליריקה המאוחרת יותר שהול יציג לאחר מכן). את בני ת'ורמן תוכלו למצוא ברצועות שקדמו להול You're Gonna Miss Me ו-I've Seen Your Face Before ׁ(או Splash 1) כשעל הבס בכל הרצועות האחרות אחראי רוני לת'רמן.
על שלושה שירים בצד ב' ("You Don't Know", Monkey Island" ו-"Kingdom of Heaven") אחראי פאוול סנט ג'ון (Powel St. John), שהיה בעצמו כותב שירים די מוכשר וניתן לראות בליריקה שלו את הכיוון בו יבחר טומי הול להמשיך, עד לכדי הליריות המתקדמת של האלבום השני. סנט ג'ון היה מכר של חברי הלהקה עוד מימי ה-Lingsmen, ונחל בעצמו הצלחה מסוימת בחוף המערבי עם להקתו, Mother Earth.
Through the stained glass window
Moonlight crashes on the ground
And splashes on the altar
And floats in liquid fire
"Kingdom of Heaven" הוא מסוג השירים שנדבקים לאורך זמן. יהיה קשה לי לשכוח כמה מהר הלסת שלי פגעה ברצפה כשהשיר הזה הפציע בסוף אחד הפרקים בעונה הראשונה של True Detective. מעבר לליריקה הליסרגית היפייפיה של סנט ג'ון, נהרות הריוורב שסאת'רלנד שופך פה מהגיטרה שלו, והוייב הפולחני שאופף את כל היצירה הזו – צריך לזכור שזהו גם השיר שסוגר את סדר השירים המקורי. וסדר השירים היה חשוב גם כן (קונספט, בכל זאת) אבל להיט הוא להיט, וככזה הוא חייב לאייש את עמדת הרצועה הראשונה במספר. כך יוצא, אגב, שהשיר והלהיט הגדול, "You're Gonna Miss Me" של רוקי, בעצם, מוצא את עצמו נדחק לתוך הפילוסופיה הקונספטואלית של הול.
את סדר השירים המקורי תוכלו למצוא בהוצאות מאוחרות יותר של האלבום, למשל, זו של Charly שכוללת את אלבום המונו, ואלבום הסטריאו עם סדר השירים המקורי.
~~~
And though this is awful speedy
We needn't bother sleeping
All we might say is understood
יצירת-מופת? אלבום מושלם? זהו אלבום שנשמע רלוונטי, חדשני ומוזר גם אחרי יובל שנים. זהו אלבום ששינה את העולם (ולעזאזל עם הסופרלטיבים. כבר אמרתי שזה יותר מזה) והעולם ממשיך להשתנות לצליליו המוזרים. קשה לומר איפה היינו ללא האלבום הזה, בדיוק כמו שקשה לומר איפה נהיה לאחר כל הקשבה. תבינו, מדובר באלבום שאי-אפשר לגעת בו, ולא צריך לתאר אותו – פשוט לשמוע אותו, ואת הבאים אחריו.
בחזרה לעמוד: "הקומה ה-13"
החלק הבא: הפיצוץ: "הביצה שהפכה לפרח"
בְּלוֹג וּמָגוֹג 
4 תגובות בנושא “ממלכת-עדן”