חד-הקרן: אבן דרך להט"בית ואנשים משובטים

Peter Grudzien – The Unicorn (Album No. One In Two Sides) – 1974

קשה לדבר על חמלה והערצה בנשימה אחת. אמנם מדובר בשני צבעים יפים כל אחד שלעצמו, אבל לרוב הם פשוט לא הולכים ביחד. זה פשוט מאוד: קשה מאוד לחוש רחמים והערצה כלפי אותו אדם בבת-אחת. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאני מרגיש בכל פעם שאני פותח את הגייטפולד של אלבומו היחיד (יש עוד אחד, עוד נגיע לזה) של פיטר גרודזיאן מ-1974, וקורא. את סיפור חייו כתב פיטר בעצמו, בשפה פשוטה עד כדי-כך שכמעט ואפשר לפספס ניואנסים עלילתיים שמאופיינים במעברים חדים לנושאים שומטי-לסתות: ילדות ותחביבים מוזרים, ג'וני קאש ונטיות הומו-סקסואליות, ניו-יורק ובוב דילן, קליפורניה ומהומות סטונוול, אנשים משובטים וכן, גם חד-קרן אחד.

זהו בעצם סיפור על האאוטסיידר הנצחי, זה שנשאר נאמן לאומנות ולאמונות שלו לכל אורך הדרך. הוא לא מנסה להיות כזה, הוא פשוט כזה, וזה חלק גדול מהקסם; ולמרות שמדי פעם זה מרגיש מגוחך ומביש, והניחוח הזיעתי של המפסידנות עולה בכל פינה בסיפור ובאלבום – עדיין, קשה שלא להעריץ את האדם הזה. כלומר, בכל זאת – מדובר בניו-יורקר שעשה הכל כדי להיות הילבילי. מה כבר יכול להשתבש?

~~~

פיטר גדל באסטוריה, רובע של ניו-יורק בקווינס. בשנת 1953, במהלך נסיעה ארוכה עם אביו בדרכים כפריות לבית סבתו ובעודם חוצים את אוהיו, הוא שמע את שיר הקאנטרי הראשון בחייו – ולעד הוא יזכור שזה היה דואט של קיטי וולס ו-ווב פירס. כשפיטר חזר לניו-יורק, חלו שינויים משמעותיים בחייו: בן-דוד מסנט לואיס העניק לו גיטרה, עליה הוא למד לנגן בעצמו, ומאז החליט פיטר להקדיש את חייו לסגנון הקאנטרי-הילבילי. כדי לתחזק את אהבתו פיטר החל להקשיב לרדיו – בעיקר לתכניות לילות – בתקווה למצוא את האהבה ההילבילית הבאה שלו, וכך, דרך הרדיו הוא הכיר את המודל לחיקוי הראשון שלו – האנק וויליאמס – ששר וניגן את השירים שהוא בעצמו כתב, ופיטר העריץ את זה. לדאבונו של פיטר האנק וויליאמס הלך לעולמו (1953) לפני שפיטר הספיק לראותו מופיע, אבל לפחות את ג'וני קאש הוא כן ראה בהופעה, ארבע שנים מאוחר לכן.

תותח רציני מצטלם עם פריט היסטורי, 1953

ב-1957 הלהיט הגדול של קאש, "I Walk the Line", הושמע בכל מקום וקאש תר איתו את המדינה. כשהוא בא להופיע בניו-יורק, פיטר היה שם כדי לראות אותו.
"ג'וני קאש היה כשרון גדול," אומר פיטר במבט לאחור, "והוא היה גם לגמרי חתיך. הפכתי אז למעריץ שלו וקניתי כל דבר שהוא אי-פעם הקליט."
הזמן עבר, וכשפיטר היה בן 16, ג'וני קאש חזר להופיע באיזור מגוריו. מיד לאחר ההופעה ג'וני קאש פגש נער צנום ונרגש שמצא את דרכו לחדר ההלבשה ונעמד מול האליל כשברכיו רועדות. אותו נער צנום ונרגש נתן לזמר הקלטה בת 18 שירים מפרי-יצירתו. ג'וני קאש הסכים לקבל את ההקלטה והפך את הנער למאושר שבאדם. בעשותו כן, פיטר מעריך שהוא היה בין כותבי השירים הראשונים שיצאו שירים מניו-יורק לנאשוויל. אולי. מה שבטוח – הציפיות לתגובתו של ג'וני קאש היו עצומות; בכל זאת, זו יכולה הייתה להיות הפריצה הגדולה של פיטר.
זמן לא רב לאחר מכן, הקלטת חזרה לפיטר בדואר מנאשוויל ללא תגובה.

תיעוד הפגישה (1957) בין מוזיקאי ענק, סמל מין ואמן חוצה גבולות ושובר מוסכמות, וג'וני קאש.

פיטר איחד את כל קצוות כשרונו הגרפי כדי לעצב את העטיפה של אלבומו שיצא ב-1974, ואתם חייבים להודות שלא מדובר ביצירה שרואים בכל יום. מובן שכשרון שכזה לא צץ משום מקום; פיטר למד בבית-ספר מקצועי לגרפיקה, והוא ימשיך עם המקצוע שנים רבות לאחר מכן.
"יום אחד, כשעבדתי בסדנה," נזכר פיטר בקוריוז קורע מצחוק, "הבוס שלי ביקש ממני לעבור לשולחן עבודה אחר. חיברתי את המנורה לחשמל ופתאום כל האורות בסדנה כבו. חששתי שמא פוצצתי איזה פיוז, ופתאום שמעתי את הבוס שלי צוחק. הסתובבתי אליו בחשש והוא הצביע לכיוון החלון; כשהסתכלתי החוצה, ראיתי שכל הרחוב היה חשוך."

כמובן, גרפיקה ומוזיקה לא היו התחביבים היחידים של פיטר; עוד בהיותו בן 15 הוא בנה מגבר בן 20 וואט. אביו, הנרי, היה זה שטיפח את ההתעניינות של בנו ברזי האלקטרוניקה ומובן שכשיקליט מוזיקה בעתיד, הידע שרכש יבוא לידי ביטוי. פיטר בנה די הרבה מכשירים וציוד אנלוגי לאורך השנים, ובזמן שלפני כתיבת המְמוּאר דנן, פיטר החליף את ציוד ההקלטה האנלוגי הישן שלו תמורת ג'יפ סוזוקי. שווה.

ב-1961, פיטר גילה כי ניתן לשיר ולנגן בכיכר וושינגטון בפני קהל, בימי ראשון בצהריים, וכך הוא זכה לפגוש במוזיקאים אחרים, גם כאלה שניגנו קאנטרי. חבר שלו סיפר לפיטר על בחור אחד, זמר פולק שהופיע בווסט ווילג' של גרינוויץ'. קראו לו בוב דילן, והוא מצא חן בעיני פיטר שבא לראות אותו מופיע בבית-קפה קטן בשם "מנורת-הגז". פעמים רבות לאחר מכן, בלילות-שלג צוננים, פיטר יהיה היחיד בקהל. בזמן שבו כולם העתיקו מכולם אחד-לאחד, היה משהו בבוב דילן שפיטר מאוד אהב – הוא שר את שיריו שלו, פרי-יצירתו, והוא עשה את זה בסטייל שלא נראה לפני כן; בין אם מדובר בחוש-התזמון או במעברי האקורדים המיוחדים.
"בוב דילן היה כשרון גדול," מצהיר פיטר, "והוא עדיין כזה."

באמצע שנות השישים פיטר עשה את דרכו לקליפורניה, וב-1966 הוא פגש את מאט – מי שעתיד להיות מאהבו עד לסוף העשור. מאט התעניין באמנות סינית ועתיקות, ובאופן כללי, מה שהכי עשה את זה לפיטר הייתה העובדה שמאט היה פשוט הילבילי מקנטאקי מכף רגל ועד ראש: כולל הג'ינס וז'אקט הג'ינס וכל החבילה, מה שהיה לנוף מוזר בקליפורניה של שנות השישים המאוחרות ונוף מוכר בעשור שיבוא לאחר מכן. מאט לימד את פיטר איך לנהוג עם תיבת-הילוכים ידנית, והייתה להם מכונית קטנה. היום מאט מנהל חנות עתיקות קטנה ברחוב כריסטופר.

פיטר ומאט, 1970

ברחוב כריסטופר היה גם מקום נחמד בשם סטונוול (Stonewall Inn) בו פיטר ומאט אהבו לבלות. זה היה בר של הומו-סקסואלים ולא היו עושים שם סמים – רק כמה צעירים שרקדו לצלילי הג'וקבוקס. בקיצור, שום דבר פוליטי. בליל ה-27 ביוני 1969, פשטו שוטרים על המקום, ופיטר הצליח למצוא את דרכו החוצה בשלום. מול דלת הכניסה לבר התגבשה לה שורה של אנשים שהוא לא הכיר. הם נראו כמו סטודנטים והם התחילו לצעוק דברי-נאצה חריפים כלפי השוטרים האלימים שביצעו מעצרים בתוך הבר. אתם מבינים, ב-1969 היו 20 מדינות בארצות-הברית, לרבות קליפורניה, בהן אדם היה יכול להשלח למוסד לחולי-נפש לכל חייו בשל עובדת היותו הומו-סקסואל. ה-"ריפוי" שעברו רבים באותם מוסדות לחולי-נפש כלל בין היתר סירוס, לובוטומיה (כריתת-אונות) וטיפול בחשמל. המפגינים ניפצו באבנים את החלונות של הבר, בזמן שהשוטרים והכבאים הרסו כליל את תוככי המקום. במהלך הלילה, 400 שוטרים מצאו עצמם נאבקים מול 2,000 מפגינים במה שיזכר לאחר מכן כ-"מהומות סטונוול", אבן דרך להט"בית.

אבל זה לא היה הדבר הכי מרגש שקרה לפיטר.
"בקליפורניה, קרה לי הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים: ראיתי את השיבוט שלי. יותר מכך, ראיתי שיבוטים של חברים שלי. אני לא יודע מי שיבט אותנו או למה אבל לפעמים אני מפחד לחשוב על כך שלשיבוט שלי יש את אותה טביעת-האצבע שלי יש, וגם את ה-DNA שלי."

דיוקן האמן כאיש צעיר, ודיוקן של אישה

האלבום של פיטר יצא ב-1974, והוא נקרא בפשטות מתוקה "The Unicorn" בתוספת "Album No. One in Two Sides". האלבום הודפס בחמש-מאות עותקים והופץ בעיקר בין רווקים הומו-סקסואלים בברים. פיטר גם ניסה למכור את האלבום בחנויות ספרים אבל בעלי החנויות לא ממש התחברו לרעיון. פיטר ניגן על כל הכלים באלבום, כולל מחולל האות, ממנו ניתן להתרשם ברצועה "Satan's Horn". בעצם, רק ברצועה אחת – הראשונה במספר – ניגן אדם אחר על פסנתר. הסיבה לכך שרשמתי "אדם אחר" נעוצה בעובדה שפיטר לא זוכר את שמו. המנגינה היא עיבוד לפסנתר של יצירה מקורית של פיטר על הגיטרה. אם אתם שומעים שם קשר ל-"Wild Mountain Thyme" של הבירדס, דעו שמדובר בצירוף מקרים.

שם האלבום, "The Unicorn", נובע מכך ששני חברים של פיטר סברו בתחילת שנות השבעים שבחור אחד בשם רון ברייאנט (את השם שלו הוא דווקא כן זוכר) הזכיר להם, בפרופיל, חד-קרן (?!). הדמיון המוזר כבש את פיטר, והוא החליט להקדיש את השיר הראשון לרון. הרצועה "Kentucky Candy", בטח כבר ניחשתם, נכתבה בהשראת מאט.

האלבום פורס לפנינו נתחי שירים הזויים להחריד הממלאים את התהום העמוקה שבין חדי-קרן למוות, נושאים שיאים לעולמם המוזר של ההוצאות הפרטיות. יש באלבום אווירה כל-כך מרוחקת, כל-כך הזוייה, והשירים – הו, השירים. העותק שלי הוא הוצאה כפולה של Subliminal Sounds והוא כולל גם את ה-"האלבום האבוד" של פיטר, "The Garden of Love", בתוספת "Album No. 2 In Two Sides" והוא כולל שירים של פיטר עוד מ-1957, שנת הפגישה ההיסטורית של ג'וני קאש עם פיטר פאקינג גרודזיאן.

פיטר, 1993

פיטר עדיין מופיע מדי פעם בניו-יורק. אם יוצא לכם להיות באיזור, לכו לראות אותו – ומיד לאחר ההופעה, תנו לו משהו מפרי יצירתכם. אני בטוח שתקבלו את זה בחזרה עם התייחסות אוהדת ותומכת. אה, ואם תוכלו – בבקשה ספרו לו שיש אחד בישראל שמעריץ אותו בטירוף.

לשמיעת האלבום: