החשמל של קפטן ביפהארט

Captain Beefheart & His Magic Band – Safe As Milk – 1967

על שני חברים דיברה התורה;
האחד גדל להיות פרנק זאפה, והשני – ובכן, השני היה צועק על אמא שלו שתביא לו עוד פפסי.
האחד גדל להיות פרנק זאפה, והשני המשיך לטעון שהוא זוכר את הרגע שבו הוא נולד.
השני היה לא-מי-יודע-מה בעולם המכירות של הנעליים ושואבי-האבק, ובכלל, לא משהו בעולם האנשים העובדים – אחרי שלא הצליח אפילו להתמודד עם קו חלוקת הלחם של אביו. השני אהב פיסול, ציור, דינוזאורים, דגים ולמורים. הוא גם אהב מאוד בלוז א-לה דלתא ושיקאגו, ואי-שם בליבתה של פקעת מחשבותיו הוא הבין כיצד ניתן יהיה לקחת את עולם המוזיקה לשלב אחר, לא השלב הבא – אלא הסתעפות חדשה שתצא מחץ הזמן ותקרא על שמו; כי כמוהו, עוד לא יקום ולא יהיה. השני אחראי על אחד האלבומים הכי מיוחדים וטובים ששמעתי בחיי –

והוא גם אחראי על האלבום שקדם לו, שהוא גם אחד המיוחדים והטובים ששמעתי בחיי. אה, והוא גם אחראי על האלבום שקדם לו, אלבום שבאוזניי נורה אל-על כמו כדור תותח מעולם ההגדרות הגרנדיוזית ויגרום אפילו לאשפי גוזמאות לעצור ולשקול בטרם ישובו להשתמש במילה 'מאסטרפיס'.

~~~

"תראה, מר ולייט, אתה מבין – אנחנו מחפשים משהו שנשמע יותר… רגע, אתה צריך להבין: יש משהו מאוד, איך לומר, שלילי? כן – שלילי בהחלט – יש משהו מאוד שלילי בשיר הזה שלך, 'Electricity'. אני חרד לחשוב מה הבת שלי תגיד על דבר כזה… תראה, אני חושב שאני מדבר בשמם של עמיתיי כאן ב-A&M… לצערנו, לא נוכל – "
(ג'רי מוס, 1966)

~~~

אירוני ככל שיהיה להגיד "שלילי" על שיר שנקרא Electricity, העולם חב חוב עתק לאיש הקאמה סוטרה, בוב קרסנוב, שהחליט ש-Safe As Milk יהיה האלבום הראשון שיצא תחת השלוחה החדשה של הלייבל, אותה נכיר בשם "בודהה".

ב-2009, באחד הפרקים של "טופ-גיר", נסיכי ה-BBC הצליחו סוף-כל-סוף לשים את ידיהם על מכונית-העל החדשה של פרארי: ה-"אנזו FXX". באותה כתבה נאמר שלא כל אחד יכול לקנות את ה-FXX, ואנשי פרארי בעצמם מחליטים מי ראוי ומי לא. זוכרים את הסרט "High Fidelity"? בעקרון, זה עוד אחד מהסרטים של ג'ון קיוזאק שבסופם הוא עומד מחוץ לבניין כלשהו בגשם זלעפות וצועק למישהי כמה הוא אוהב אותה כשהשיער שלו דבוק לו למצח. סרט נחמד, אבל לא בדיוק קלאסיקה. מה שכן – זכורה לי בעיקר סצינה שבה ג'ק בלאק מסרב למכור אלבום כלשהו ללקוח בחנות התקליטים של ג'ון קיוזאק. אתם מבינים, הוא לא היה ראוי. כך הכרתי את האלבום "Safe As Milk", תחת ההנחה הנרקיסיסטית שאני באמת ראוי לקנות אלבום שכזה. את אחורי האלבום עיטרו צבעי הצהוב והשחור; לא מכיוון שיש כאן אהדה סמויה לאלי אוחנה, אלא שאלו הם צבעי עטיפת ה-"Abba Zaba": חטיף שוקולד שהחבר של זאפה אהב בילדותו במדבר.

ובכן, זו לא רק העובדה שברצועה השניה (זיג-זג: נייר גלגול) ערוץ הבס הוא קולאז' של שלוש עבודות בס, וזו לא רק העובדה שריי קודר לקח כאן חלק. העובדה היא שאין כאן שיר אחד שיכול להיחשב לפחות משומט-לסתות. ובמיוחד, הרצועה השישית: 'Electricity'. פעם הייתי מציב את האלבום הזה ברשימת "10 האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד", אלא שאז התחלתי לתהות באשר לשאלת המצאותו של פטיפון באי בודד; ובכלל, חשמל.

בכל אופן:
האחד גדל להיות פרנק זאפה, והשני – ובכן, השני גדל להיות קפטן פאקינג ביפהארט.

~~~

הרימאסטר שיצא ב-1999, הכיל שבעה (!) בונוסים שהוקלטו חודשיים אחרי ש-Safe As Milk יצא, ביחד עם עוד קטעים שיכללו לבסוף ב-Mirror Man וב-Mirror Man Sessions. שבעת הקטעים תוכננו להכלל באלבום ההמשך שמעולם לא יצא.