האשימו את קנדה

Reign Ghost Featuring Lynda Squires – 1970

לפי סאות'פארק, הקנדים הם חבורה תמוהה של יצורים בעלי לסת ניידת שאומרים eh-boot במקום about, והומור שמורכב בעיקר מבדיחות שנוגעות למס' 2 המפורסם – והטריילר שלו – הפלוץ. האיפיון המוזר שמאט סטון וטריי פארקר (יוצרי סאות'פארק) נתנו לקנדים, נובע מחוסר-ההבדל האדיר שיש בין הקנדים לאמריקאים. הרי, אין באמת הבדלי מבטא ומראה חיצוני, ואם כבר – הקנדים הרבה יותר מנומסים. הם טובים בהוקי, יש להם חלק צרפתי, ובכלל – נראה שמאוד שליו שם, בקנדה. לפעמים נדמה שמונטריאול וטורונטו הם בסך-הכל מקומות מהם ישראלים לשעבר כותבים סטטוסים פטריוטיים להפליא.

באופן מעורר חשד, נראה שהרבה חומר שרץ מגיע דווקא מארץ מוצאם של גיבורי התרבות הפיקטיביים, טרנס ופיליפ: ענן הפלסטיק, הרמוניום, האספנים, ועוד מלא להקות של אלבום אחד ומיוחד.

אחד האלבומים ה-באמת יפים שיצאו מקנדה, נקרא בפשטות "Reign Ghost featuring Lynda Squires". ואם חשבתם שמדובר בשיתוף פעולה בין ראפר קשוח לעקרת-בית כשרונית מוויסקונסין – נסו להיזכר שכאן זו לא צ'כונה, אלא קבוצה רצינית שעיקר פועלה הוא ב… לסיים משפטים בנקודה. ה-Reign Ghost מגיעים מעיר בשם Oshawa, ולא, לא שותים שם סאקי חם ומוציאים לפועל חאראקירי במקרה של קלון. נו באמת! יש להם ברפרטואר שני אלבומים, והשני מציג פרסונל שונה כמעט לגמרי מן האלבום שלכבודו התכנסנו כאן היום.

הגרעין נקרא בוב בריידן, גיטריסט מאוד מוכשר שבגיל 18 כבר חילטר בשלוש להקות. אחת מהן, כאמור, הייתה ה-Reign Ghost. אחרי האלבום הראשון (והחביב למדי, תסמכו על רפ… עליי), הוא התהלך לו ברחובות אושאווה ולצדו בחורה יפייפיה בשם לינדה סקוויירס. וכך, בוב ולינדה המשיכו להתהלך להם בניחותא, כשלינדה עוצרת מדי פעם ליד חנויות ושואלת "אולי ניכנס?" ובוב עונה בתקיפות מאוסה: "לינדה, די כבר, בחייאת, הרגליים שלי עייפות ואני עם כפכפים". קצת אחרי כספומט של מזרחי-טפחות ופוסטר של דביר בנדק ששואל "על חיסכון פיטנגו, כבר שמעת?", בוב ולינדה פוגשים להקה של שלושה חברלעך מוכשרים ביותר, ובספונטניות מטורללת משתכנעים כולם להכנס לסטודיו שממול לדוכן המיצים הטבעיים של מנשה קאופמן הגדול.

התוצאה: נקודותיים.

התוצאה: ממסך מתקתק של west-coast אוורירי ונושם, גיטרה שלעיתים מנסרת את השכל בברוטאליות, אבל לרוב היא מגלפת לה צורות של פרחים שלא באמת קיימים במציאות, ביחד עם מלודיות שיכולות להעלות חיוך על הפנים החתומות של ההוא שהחרים לכם את הכדורגל בכיתה ו' אחרי שבעטתם אותו בטעות לתוך הגינה שלו, והקול האנושי של לינדה, שגם מצפצפת פה ושם במשרוקית kazoo. אתם רואים? לא רק אנשים מעצבנים משתמשים במשרוקיות האלו. בכל מקרה, הוייב הספיראלי והקול המיוחד (והטיפל'ה מאולץ) של לינדה משתלבים עם גיטרות נהדרות, והסופרלטיביים (שכהרגלם, הגיעו כמה עשרות שנים אחרי), מהללים את האלבום הזה כאחד הפסיכדליים הטובים ביותר שיצאו.

מקנדה.